חצי עבודה, אבל עם כל הלב

שמואל רוזנר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל רוזנר

כשיושב הנשיא ג'ורג' בוש אל שולחן הכתיבה שלו, ומכוון את מבטו מעט למעלה ומעט שמאלה, נתקלות עיניו באלה של הנשיא אברהם לינקולן המשקיף אליו מן הקיר. לעתים ודאי יהרהר כך: מזלו של לינקולן שסקרים לא היו עוד בנמצא בתקופת כהונתו. ועוד יהרהר אולי: לינקולן, ונשיאים רבים כמותו, הסתלקו מן הזירה הציבורית עוד בטרם הכריעה ההיסטוריה האם היתה כהונתם הצלחה או כישלון.

כבר זמן רב שבוש פועל על פי מצפן פנימי - נאחז בלינקולן או בהארי טרומן, נשיאים שרק מרחק השנים איפשר לציבור הרחב להבין, לחבב. בשנה שעברה קרא כמה ספרים על הנשיא הראשון, ג'ורג' ואשינגטון. אם עליו עוד כותבים עד היום - יותר ממאתיים שנים חלפו - אולי יכתבו גם על בוש, אולי יתווכחו, מאות שנים לאחר שלא יהיה כאן. עד אז, אפשר לקוות, גם המזרח התיכון ייראה אחרת. קשה להאמין - אבל מי יודע, אולי אפילו טוב יותר.

מדור הזירה

מבקריו של בוש חושבים שהמצפן הפנימי שלו מקולקל, שדה מגנטי שהשתגע, והנשיא האמריקאי ויתר מזמן על הניסיון לשכנע אותם. זה היה ברור למדי מן השיחה הארוכה שקיים שלשום עם כתבים ישראלים בחדר הסגלגל. הוא היה נינוח, לשונו התגלגלה, אך מדי פעם הידהד בדבריו אותו סרקאזם בושי חריף, שאת עוקצו טעמו יריביו המרים לא פעם. כך, למשל, כאשר דיבר על אלה "שמעדיפים להישפט על ידי סקר גאלופ האחרון, מאשר לקבל את ההחלטות הנחוצות לשמירת השלום, לעשות את הדברים הקשים עכשיו, להתמודד עם המציאות". כך, למשל, כאשר העווה את פניו למשמע שאלה על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם בעניין לבנון שלא יושמו.

במשכן הכנסת יישא בוש נאום שבו ישטח שוב את משנתו הפוליטית. שערות אוזניהם של כמה ישראלים מתוחכמים ודאי יסמרו, אבל לבוש מן הסתם לא אכפת גם מהם. החירות, הוא סבור, היא מתנת האל. באין בהירות מוסרית, ישאל, מה נשאר? במהלך השיחה הארוכה שלשום הוא קם מהכורסה ופסע אל השולחן כדי לאסוף את טיוטת הנאום. נדמה שהוא שמח על הנאום הזה, כאילו מדובר באדם שחסרות לו הזדמנויות לומר את דברו.

"אין מקום מתאים יותר לדבר בו על דמוקרטיה, ועל ההיסטוריה של דמוקרטיות, ועל האתגר העומד לפני דמוקרטיות בבואן להתמודד עם איומים קיומיים של טרוריסטים ושל מדינות תומכות טרור, מאשר הכנסת", אמר בוש. כנסת ישראל. אם נדמה לו שרוב הישראלים יודעים להעריך את האתגר הכבד שהוא מזהה - וגם את בוש עצמו - הוא כנראה צודק. סקר גאלופ מהקיץ האחרון קבע כי 66% מהישראלים מרוצים מהמנהיגות האמריקאית - אחוז גבוה מזה שנרשם בכל מדינות המערב, וגם ברוב המדינות שאינן במערב. רק באפריקה יש כמה מדינות המרוצות מבוש עוד יותר. לא במקרה ביקר גם ביבשת ההיא בחודשים האחרונים.

אפשר בוודאי למתוח ביקורת עליו בתחומים רבים, אך דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא בא למשרד כל בוקר כדי לעבוד, לנסות ולשנות סדרי עולם - לטובה. בתום כהונתו יותיר מלאכה שלא נשלמה, ולמשקיף המעיין במעשיו תינתן הבחירה בין שתי אפשרויות: או שהמדיניות היתה קלוקלת, ועל כן לא צלחה - או שבוש צודק באבחנותיו, ושמונה שנים הן פשוט זמן קצר מכדי להוכיח זאת. חצי עבודה בעיראק, אולי רבע בפלשתין ובלבנון, יחכו לנשיא הבא. "אני עוד לא עוזב", צחק בוש בראיון, "אבל אני מתחיל (לעזוב)".

ממילא, תהליכים המשנים את פני העולם אינם מתנהלים בפרקי זמן קבועים של ארבע ושמונה שנים, על פי הקצב שמכתיבה המערכת הפוליטית האמריקאית. טוב נשיא אמריקאי שמבין זאת, ואיננו מנסה לדחוס לפרק זמן קצר משימות בלתי ניתנות למימוש - כך בוש נוהג כעת, גם אם שרת החוץ שלו נדמית לעתים כמי שמתקשה לחיות בשלום עם שעון החול האוזל - מנשיא החושב שמה שלא ישיג בכהונתו לא יושג לעולם. כך היה ביל קלינטון בתקופת קמפ דייוויד, מודל שבוש הסתייג ממנו אז, ומסתייג עוד יותר היום.

הנה כי כן, לביקורו השני והאחרון בישראל כנשיא יבוא בוש נינוח ביחס למה שעשה, וגם ביחס למה שכבר לא יספיק לעשות. זו נינוחות שראוי לאמץ: אחריו יבואו נשיאים אחרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ