שמואל רוזנר
שמואל רוזנר

ואשינגטון

עוד רגע, וגם על האתגר האיראני יהיה אפשר לומר שהוא רציני מכדי להשאיר אותו לפוליטיקאים. "איראן, קובה, ונצואלה - המדינות הללו זעירות לעומת ברית המועצות", אמר המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, ברק אובמה. עובדתית, הוא צודק. שטחן קטן בהרבה מכפי שהיה שטחה של ברית המועצות. זה לא מנע מהמועמד הרפובליקאי, ג'ון מקיין, להאשים אותו ב"שיפוט חסר אחריות". ואובמה אומר: זעירותן של המדינות הסוררות הללו מקלה על ההחלטה להידבר ישירות עם מנהיגיהן, שהרי אם דיברה ארה"ב עם בריה"מ גם בשיא המלחמה הקרה, מדוע שלא תדבר עם איראן? ומקיין אומר: זו השוואה מופרכת. והרי - גם הוא צודק.

מדור הזירה

סוגיה אסטרטגית הרת גורל - ודאי בעבור מדינת ישראל - נהפכה השבוע לכדור משחק בקרקס הבחירות האמריקאי. האיום האיראני הוא עכשיו הדיון האיראני: לאיים או לדבר, לתקוף או להמתין. מצד אחד: דיון מרתק המלמד על הבדלי השקפה וגישה בין שני מועמדים לנשיאות. מצד שני: דיון עקר, המלמד עד כמה מנותקת מערכת הבחירות מן המציאות הנקבעת בטהראן ובוואשינגטון.

כמעט שמונה חודשים נותרו לו, לנשיא ג'ורג' בוש, וכל מי שמתיימר לקבוע כבר עתה האם ישתמש בכוח כדי לבלום את תוכנית הגרעין של איראן, או שמא יגלגל את הבעיה לממשל הבא, לוקה ביומרה שאין לה כיסוי: ספק אם בוש עצמו יודע את התשובה לשאלה הזאת.

טהראן הודיעה השבוע כי תסכים להאזין להצעות נוספות של השליח האירופי חאווייר סולאנה, אך העצבנות האמריקאית לנוכח מה שנראה כשחץ איראני, גוברת. המעבר מסיבוב נוסף של דיאלוג למהלך של תקיפה יכול להיות מהיר, וניתן לחשוד כי הודעה מוקדמת לעיתונות לא בהכרח תימסר. סימנים שאפשרות כזאת לא ירדה מן הפרק אפשר למצוא בכל פינה. "המצב הנוכחי לא יציב", אמר לפני כמה ימים מקור המתעמק בזירה האיראנית כבר כמה שנים. "ומצב כזה לא יכול להחזיק מעמד זמן רב, הוא מזמין שינוי". ביטחון מופרז של טהראן נראה כעת כזרז אפשרי, כמעט סביר, ל"שינוי" שכזה.

ביום שלישי בא שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, לוועדת ההקצבות של הסנאט. בשבוע שעבר נקלע שלא בטובתו למרכז הזירה הפוליטית, כאשר דברים שאמר יצרו את הרושם שעמדתו קרובה יותר לזו של אובמה מאשר לזו של מקיין. על כן ניצל את ההזדמנות להבהיר: עם האיראנים אפשר אולי לדבר, אך לא לפני שיוסדרו מחדש יחסי הכוחות באמצעות לחץ "כלכלי, או דיפלומטי, או צבאי".

הניתוח של גייטס לא מצטיין במעוף יוצא דופן. הוא איש זהיר, לא אידיאולוג המטיף לחילופי משטר במדינות סוררות. מה שאמר דומה למה שאומרים הן בכירים בממשל בוש, כסגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני, והן יועצים חיצוניים, כשר החוץ לשעבר הנרי קיסינג'ר: איראן צריכה לחטוף מכה, לחזור לגודלה הטבעי, בטרם יהיה אפשר להגיע עמה להידברות שיש בה תועלת.

גייטס אמר כי ייתכן שהזדמנות להידברות שכזאת הוחמצה לפני כמה שנים. כך חושבים גם רבים ממבקריו של ממשל בוש, וזו החמצה שמכעיסה אותם. האם אכן היתה הזדמנות כזאת? זו שאלה מעניינת, לחובבי היסטוריה. למקבלי החלטות היא אינה רלוונטית כעת. איראן שעמה אפשר היה, אולי, לדבר בשנת 2003, אינה איראן של היום. וחמור מכך: ארה"ב אינה אותה ארה"ב. אז היתה בשיאה של הפגנת כוח קטלנית - אחרי ניצחון באפגניסטאן וכיבוש מהיר של עיראק. שליט לוב, מועמר קדאפי, נבהל והחליט לוותר על תוכנית הגרעין שלו. יכול להיות שגם דיאלוג עם איראן היה מאפשר הישג דומה. מזמן, ב-2003.

אך איראן של היום נמצאת בעמדת מיקוח אחרת, כשארה"ב השחוקה משנות המלחמה נראית לפתע מרתיעה הרבה פחות. גם אנשים מדודים - כאלה הנמנים עם צמרת הצבא ומשרד החוץ, המסתייגים מהתנגשות כוחנית נוספת במזרח התיכון - מזהים בעיה: האיראנים לא מבינים רמזים. יו"ר המטות המשולבים של הצבא האמריקאי, האדמירל מייקל מולן, אמר בסנאט כי משמרות המהפכה האיראניים מטרפדים במכוון את ניסיונות הפיוס בעיראק. קונדוליזה רייס קרת הרוח ראתה את בעלי בריתה של איראן מביאים ממשלה לבנונית - שרייס מחויבת לה אישית - לסף קריסה. וגייטס, כאמור, גם הוא מן הזהירים. אם אמר "צבאי", ודאי התכוון שגם אפשרות כזאת קיימת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ