חוגגים עם אובמה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

ואשינגטון

קל ללכת לאיבוד בלהט הרגע, להיסחף בנהר השמועות וחצאי ההדלפות ממטות הקמפיינים לנשיאות ארה"ב. בערוצי הכבלים ובאתרי האינטרנט ידיעה רודפת ידיעה. עיקר וטפל מתערבבים לבליל ארוך של דברת. האם הילרי קלינטון כבר חותרת להיות המועמדת לסגן הנשיא - הרי אמרה במפורש למחוקקים מניו יורק שתסכים לזה. האם ברק אובמה ירצה בה. ואיך יעמדו שניהם מול ג'ון מקיין הרפובליקאי. ומי יהיה ציר-העל האחרון שיודיע על תמיכה באובמה, ומה משמעות החלטתו של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר לתמוך באובמה, והאם תוסיף תמיכה זו לחשדנותם של בוחרים יהודים בפלורידה. והנה עוד נתון מן הסקרים של דרום דקוטה.

מדור הזירה

קל להיסחף, אך כדאי לעצור, להרהר במשמעות הרגע, לגלגל שוב על הלשון את שמו המוזר של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית. לא מועמד - המועמד. ברק אובמה, בנם של אשה לבנה ואיש שחור, הוא האיש הזה. את נאום ההכתרה, בוועידה הדמוקרטית, יישא בדיוק ביום השנה ה-45 לנאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, 28 באוגוסט, 1963. שום מפיק לא יכול היה לחזות זאת, לתכנן. שום במאי לא יכול היה לבחור נקודת ציון הולמת יותר.

ניצחונו של אובמה איננו הפתעה: קרב פוליטי ארוך, מתיש, נתן גם לספקנים אפשרות להתכונן. ביניהם - רוב הפקידים הישראלים, בעבר הקרוב ובהווה, העוסקים בזירה האמריקאית. הפנקס מלא בציטוטים מפיהם של פקידים כאלה, אנשי משרד החוץ, הביטחון, מלפני חמישה חודשים, ארבעה, שלושה, אפילו חודשיים. המקהלה אחידה: "אתה תראה, בסוף קלינטון תנצח". רק בשבועות האחרונים השתתקו, נותנים למציאות חדשה לחלחל.

כמה מבכירי השדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק, שערכה השבוע את כינוסה השנתי, כבר דיברו עם מי מאורחיהם על "הנשיא אובמה" כאפשרות הסבירה בבוא נובמבר. עוד זמן רב נשאר עד לבחירות, אך זה ודאי לא הימור פרוע. ממילא, בין משקיפי ה"שדולה", שועלים פוליטיים מנוסים מאוד, מפוכחים מאוד, יש המניחים שהשנה הראשונה של כהונת אובמה עשויה להיות "מאתגרת" בעבור ישראל - לא תוצר של כוונות רעות, אלא של כוונות טובות מדי. עד אז תהיה ישראל, שלא בטובתה, בעין הסערה הפוליטית ממש. כך היה השבוע בכינוס אייפא"ק, שנושא הדיון המרכזי בו - הקרב לבלימת תוכנית הגרעין של איראן - הוא סלע מחלוקת פוליטי מובהק.

מקיין היכה ראשון, כבר בפתיחה, בכוונתו של אובמה לדבר עם מנהיגי איראן ללא תנאים מוקדמים. ביום שלישי הצטרפה אליו שרת החוץ, קונדוליזה רייס. היא תיארה בפירוט את סרבנותה של איראן, והגנה על מדיניותו של בוש - שהיא, כפי שישמח אובמה לציין, גם המדיניות של מקיין. השאלה, גרסה רייס, אינה מדוע אנו איננו מדברים עם איראן - "השאלה האמיתית היא: למה טהראן לא מדברת אתנו?"

סקרי דעת הקהל מלמדים, שעמדתו של אובמה בעד שיחות ללא תנאי עם איראן, שגויה ככל שתהיה, פופולרית יותר. אך אובמה עצמו חכם מרוב בוחריו. מותר לפקפק בכוונתו לקיים במדויק כל אחת מהבטחותיו המופרכות לבוחר.

ממילא, יש ודאי סיבות רבות להעדיף את מקיין על אובמה, ואת קלינטון על אובמה, ומדיניותו בנוגע לאיראן היא רק אחת מהן. אך גם מי שזו העדפתו ראוי שיניח השבוע בצד, ולו לרגע, את הפוליטיקה, המדיניות, החשש מן העתיד, חישובי הסיכון והתועלת. זה הזמן להביט באובמה - ולהתרגש - אם עוד ניתן להפיק רגש שכזה, בעידן שכזה, מניצחונו מעורר ההשתאות של מועמד פוליטי. זה ניצחון שהושג נגד כל הסיכויים, שניתץ מחסומי גזע ודעה קדומה, שהוציא המונים מן הבית כדי להצביע, בפעם הראשונה. אולי תמימים, אבל לא אדישים. אולי מעט ילדותיים, אבל לא ציניקנים.

ביום שלישי בערב, בעת שהקרב נגמר, אפשר היה לשבת בכינוס הגדול של אייפא"ק, להאזין לעוד נאום של ראש הממשלה, אהוד אולמרט. להאזין - ולקנא באמריקאים הנלהבים הללו, החוגגים עם אובמה, באותה שעה ממש, ברחובות סנט-פול, מינסוטה. אמריקאים שיכולים להביט במידה של גאווה בהישג פוליטי שאין מאחוריו, ככל הידוע, מעטפות מלאות במזומנים - רק מיליונים של בוחרים שוחרי שינוי, שהפכו את הקמפיין של אובמה למשהו שעוד לא היה כמותו בהיסטוריה האמריקאית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ