בחזרה לווייטנאם

שמואל רוזנר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל רוזנר

ואשינגטון

ב-26 באוקטובר 1967 המריא ג'ון מקיין מסיפונה של נושאת המטוסים "אוריסקאני" אל המשימה, שממנה שב רק כעבור חמש שנים וחצי. ב-1968, על סיפון אותה ספינה ממש, בעוגנה בנמל פרל הארבור, נערך הטקס שבו קיבל אביו, ג'ק מקיין, את הפיקוד על הזירה הפסיפית. מקיין הבן היה בשבי, מקיין המפקד המשיך במשימתו. מי ששירת לצדו זכר, כי באותן שנים נמנע האב מלדבר על גורל בנו. מי שישב בשבי לצד הבן ראה כיצד זה מסרב להצעת שחרור וייטנאמית, בטענה שיש מי שנתפס לפניו וראוי גם להשתחרר קודם.

מדור הזירה

עד כמה ההתמודדות עם גורלם של שבויים מטלטלת חברות דמוקרטיות אפשר לראות כעת גם בישראל, גם בארה"ב. האחת עסוקה במי שעוד לא שבו מן מהמלחמה האחרונה, לפני שנתיים - השנייה בשבוי ששוחרר כבר לפני 35 שנים כמעט, במארס 1973. ממילא, זו השאלה שאליה נדרשה ארה"ב השבוע: האם לשביו של מקיין יש קשר ליכולתו לתפקד כנשיא? ועוד: האם שלילתו של קשר כזה מהווה "השמצה" הראויה להתנערות ולגנאי?

זו מלחמת גנרלים קטנה נוסח ואשינגטון. מצד אחד, הגנרל וסלי קלארק - אדריכל הניצחון בקוסובו, מועמד לשעבר לנשיאות, ומי שראה עצמו גם מועמד לסגנות מתוקף ניסיונו הצבאי ונאמנותו הנמשכת למשפחת קלינטון - הוא והפה הגדול שלו. מן הצד השני, מקיין. "אינני סבור שהטסת מטוס קרב ונפילה בשבי מהוות הכשרה לתפקיד הנשיא", אמר קלארק בתחילת השבוע וחולל סערה.

אפשר להסכים אתו או לחלוק עליו - אך תבונה פוליטית בוודאי לא הפגין. המועמד הדמוקרטי, ברק אובמה, נאלץ להיגרר לתגובה צוננת. מצד אחד, אינו יכול להזדהות עם קלארק, שאת התבטאותו "דחה" והגדיר "לא מתוחכמת". מצד שני, הוא רוצה להשכיח מהר את הדיון הזה, לא להפוך אותו לקטטה ארוכה. שהרי, דיון כזה מזכיר לבוחרים כי בין אם השבי ראוי להימנות בטור התועלת ובין אם לאו - יריבו לא שירת כלל, לא בווייטנאם, ולא במקום אחר.

לפני ארבע שנים כיכבה וייטנאם במערכת הבחירות כאשר ג'ון קרי, ששירת, הצטיין, אך גם מחה וגם הושמץ - התמודד מול ג'ורג' בוש, שחמק לשירות נוח ב"משמר הלאומי" של טקסס. קלארק עצמו, אגב, כמו מקיין, גם הוא בוגר מלחמת וייטנאם, אך מכוחות הקרקע הנוטים לנטור לטייסי הצי. ממילא, הנה עוד בועת אשליה שמכר המועמד אובמה לציבור מתנפצת: הוא-עצמו אולי שייך לדור שאינו עסוק בחיטוט אינסופי בפצעי וייטנאם, אך אין די במועמדותו כדי להעלים את וייטנאם מן השיח הציבורי. מה שאובמה נתן - העברת וייטנאם ממחלקת החדשות למחלקת ההיסטוריה - לקח תומך שאין סינכרון מלא בין פיו לבין מוחו.

חבל שהתחשיב הפוליטי השתלט על הדיון הזה - אלה הם פני הדברים באמריקה כבר כמה חודשים, ועד תחילת נובמבר לפחות - כי דברי קלארק ראויים לעיון מהותי. האם סייע השבי בהכשרת מקיין לנשיאות? קל להשיב בחיוב על השאלה הזאת. למתוח קו ישר מהשבי אל התנגדותו העקרונית של הפוליטיקאי מקיין לשיטות חקירה אגרסיוויות - סוגיה שבה דומה עמדתו יותר לזו של אובמה מאשר לזו של הנשיא בוש. אפשר גם לזהות בשבי את מקורו של העניין שיפגין מקיין בגורלם של חיילים ישראלים חטופים, שהיה גדול מזה שהפגינו כמה מבכירי הממשל המכהן.

והרי כל חוויה מעצבת מכשירה את המועמד להיות נשיא, משפיעה על סדרי העדיפויות שלו וגם מספקת לבוחר חרך הצצה אל תבנית אישיותו של מי שמבקש מנדט להנהגה. האם, למשל, מעידה עיקשותו של מקיין אל מול שוביו על מה שצפוי ממנו כנשיא, לטוב ואולי גם לרע? האם ראוי כי הבוחר ייתן אשראי למי שפועל על פי מצפן מוסרי קשיח גם בעומדו מול מבחן קשה של סבל אישי? בין נשיאיה הפופולריים של ארה"ב בדור האחרון לא כולם הציבו לעצמם סרגלים שכאלה. חלקם טענו, כשנתפסו בקלקול, כי לא המידה האישית היא הקובעת, אלא התפקוד הציבורי. והציבור - לפעמים גם הסכים אתם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ