בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קפריסין, בוסניה וקוסובו יוכיחו

תגובות

יש סיבות טובות לחשוש, ששיחות השלום בין ישראל לרשות הפלשתינית לא יניבו תוצאות של ממש - לא רק בגלל חולשת שתי הממשלות, אלא בעיקר בגלל הפערים העמוקים בין העמדות היסודיות של שני הצדדים בעניין הגבולות, ההתנחלויות, ירושלים והפליטים. כישלון צפוי זה מעורר חשש לחידוש האלימות, אפילו להידרדרות האזור כולו למעגל חדש של איבה.

החשש מובן - אבל אינו מוצדק. נקודת המוצא שלו היא כי יש רק שתי אלטרנטיבות - שלום או מלחמה. זה אינו נכון. חלק מן הקשיים במציאת פתרון לסכסוך הישראלי-הפלשתיני נובע ממורכבותו: לסכסוך יש כמובן ממד טריטוריאלי, אך יש בו מרכיבים נוספים: הוא מתנהל בין שתי תנועות לאומיות; בין הצדדים אין הסכמה בנושאי ריבונות ולגיטימיות; מתנגשים בו נראטיווים היסטוריים; יש בו ממדים של כיבוש, טרור, התנחלות ועתידם של פליטים, ואף על פי שאין הוא ביסודו סכסוך דתי, יש לו היבטים דתיים המעצימים אותו. כמו כן מעורבות בסכסוך מדינות שכנות, ויש לו גם ממד בין-מעצמתי.

מבחינה זו, אין זה סכסוך ייחודי. כל מרכיביו מופיעים, במינונים שונים, בכמה סכסוכים בולטים בעשורים האחרונים: קפריסין, קוסובו, בוסניה וקשמיר.

ביחס לכל אחד מן הסכסוכים הללו, הנמשכים - כמו הסכסוך הישראלי-הפלשתיני - עשרות שנים, ויסודם באירועים היסטוריים שהתרחשו לפעמים לפני מאות בשנים, נכשלו עד כה כל הניסיונות למצוא פתרון. ובכל זאת, האלטרנטיווה אינה פריצתה של מלחמה חדשה.

בקפריסין נעשה ניסיון בינלאומי אדיר ("תוכנית אנאן") לגבש פתרון: האו"ם, ארה"ב, בריטניה, רוסיה, האיחוד האירופי - אפילו יוון וטורקיה - אימצו אותו; אך בגלל התנגדות הקפריסאים-היוונים נחלה התוכנית כישלון חרוץ. בקוסובו נעשה ניסיון דומה, ותוכנית שזכתה לתמיכה בינלאומית רחבה ("תוכנית אטיסארי") הביאה לעצמאות קוסובו, אך התנגדות הסרבים, בתמיכה רוסית, מונעת פתרון מוסכם. בבוסניה הביא אמנם הסכם דייטון להפסקת הלחימה, אך המנגנון המדיני שהוקם, בדמות פדרציה רב-אתנית מורכבת, אינו מתפקד, ורק נוכחות של כוחות זרים מונעת את פריצתם של מעשי אלימות חדשים על רקע אתני. סכסוך קשמיר רחוק מפתרונו כיום ממש כמו ב-1947, עם חלוקת הודו הבריטית לשתי מדינות עצמאיות, הודו ופקיסטאן.

בכל המקרים הללו הבינה הקהילה הבינלאומית, בחוסר רצון אך מתוך ריאליזם המבוסס על מסה ומעש, כי אין סיכוי מיידי לפתרון הסכסוך - ופנתה לאפיקים מקבילים של ריסון הדרגתי שלו - "ניהול סכסוך" בז'רגון הפוליטי. הסכסוך הישראלי-הפלשתיני מורכב פי כמה, אך משום מה הקהילה הבינלאומית סבורה שיש ביכולתה להציע לו פתרון, ופתרון מיידי ומהיר. גם הוויכוח הפנים-ישראלי מתמקד בהצעות שונות לפתרון הסכסוך, ואינו מנסה להתמודד עם האלטרנטיבות העולות מלקחיהם של סכסוכים דומים אחרים.

הקושי בפתרונם של סכסוכים כאלה אינו רק עניין של הנהגה: כאשר מדובר בנושאים כה משמעותיים כנראטיווים לאומיים מתנגשים, ובתחושות עמוקות המעוגנות בזיכרונות היסטוריים שהם לפעמים טראומטיים (תשאלו יוונים בקפריסין מה הם חושבים על הטורקים) - אי אפשר לסלק מכשולים אלה כהרף עין.

כדאי ללמוד מלקחים אלה - וגם להשתחרר מן הפרובינציאליות המאפיינת דיונים פנים-ישראליים. גורמים בינלאומיים, שאינם תמיד מודעים לאנאלוגיות המתבקשות, יכולים גם הם ללמוד מניסיונות אלה: מי שישאל מדינאים אירופים מדוע הם חושבים שאחרי שנכשלו בצורה כה ברורה בקפריסין ובקוסובו, יצליחו במזרח התיכון - יראה שהם מתחילים לחשוב מחדש.

שינוי הפרדיגמה מ"יישוב סכסוך" ל"ניהול סכסוך" אין פירושו קבלת הסטטוס קוו: היוזמות האחרונות בקפריסין על פתיחת מעבר רחוב לדרה בניקוסיה הן עדות לכך. בהקשר שלנו, פירוש הדבר הוא המשך המאמצים להקטנת החיכוך בין שני הצדדים: צעדים פלשתיניים ממשיים לבניית מוסדות שלטון, בייחוד יצירת מנגנון ביטחון אפקטיווי המסוגל להתמודד עם מיליציות וכנופיות העוסקות בטרור; סיוע בנושאי הפיתוח הכלכלי, ההולם את האינטרס של שני הצדדים; הקלה משמעותית במחסומים והפסקת בנייה בהתנחלויות, ואחרון-אחרון - כאשר ישקטו הרוחות הפוליטיות אצלנו, חידוש אופציית ההתנתקות החד-צדדית מאזורים מוגדרים בגדה.

סכסוכים היסטוריים אינם באים על פתרונם בהינף יד - ובוודאי שלא על ידי תכתיב מבחוץ (ארה"ב לא הצליחה עד כה "לפתור" אף לא אחד מהם). יש צורך בתהליכים פנימיים ממושכים, שרק הם עשויים להביא להתגבשותו של רצון פוליטי משותף להגיע להסכם. עד אז האלטרנטיווה היחידה איננה או שלום או מלחמה: תמיד יש דרך שלישית - קפריסין, קוסובו ובוסניה יוכיחו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו