בחזרה למציאות

שמואל רוזנר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל רוזנר

ואשינגטון

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, ברק אובמה, בחר לעדכן עמדה מיושנת: "לאחר שאסע לעיראק, ואדבר עם כמה מהמפקדים בשטח שם, אני בטוח שיהיה לי עוד מידע ואמשיך לכוונן את המדיניות שלי", אמר. זו גישה ראויה, שרק צלה של גישתו הקודמת - הבטחה חסרת שחר להחזיר את הכוחות הביתה בתוך פחות משנה וחצי לאחר שייבחר - מעיב עליה.

מדור הזירה

אחת מארבע: או שאובמה לא התכוון ברצינות כשהבטיח בעבר נסיגה, או שכעת איננו מתכוון ברצינות, או שאז טעה באבחון המצב והפתרון הרצוי לו, או שכעת הוא טועה. כך או כך, צריך לשמוח שאובמה הוא מועמד המסוגל לשנות עמדה שזמנה עבר.

אולי עשה זאת משום שהבין שעמדתו אינה קבילה "פוליטית" לנוכח הצלחות מבצעיות (הבוחרים האמריקאים שמו לב שתגבור הכוחות עובד), אולי משום שהבין שאיננה סבירה "מדינית" - מלכתחילה לא היה ברור כיצד הוא מתכוון פתאום לקום וללכת. בכל מקרה הוא עשה משהו שכל נשיא צריך לעשות, ושרובם עושים: הביט במציאות ושינה עמדה.

הסערה שפרצה בעקבות דבריו היתה צפויה: זו שנת בחירות. גם הספקות מובנים: מי יערוב לכך שאובמה לא ישנה שוב את עמדתו? מצד שני, האלטרנטיווה, קרי דבקות במדיניות שיסודותיה קרסו, טובה עוד פחות. כשיבקר בעיראק, במחצית השנייה של החודש - סמוך לביקורו גם בישראל - יוכל אובמה להשלים את התיקון: באתי, הקשבתי, התעדכנתי, גיבשתי מדיניות נכונה לשעה זו.

ממילא מטה היריב, ג'ון מקיין, כבר תוקף את אובמה. הנה, אומרים שם, מקיין צדק באבחנתו הראשונית, ואתה טעית. זו טענה נכונה. מולה יעמיד אובמה את אבחנתו המוקדמת עוד יותר: המלחמה בעיראק לא היתה צריכה להתרחש מלכתחילה. רוב הציבור האמריקאי סבור כך, גם אם השתכנע שלנוכח הנסיבות העגומות תגבור הכוחות היה דבר בעתו.

הטענה השנייה שמעלים אנשי מקיין בעייתית יותר, בהתחשב באלטרנטיווה שהוזכרה למעלה: אובמה "הפכפך", או בלשון המקובלת - "פליפ פלופר". בבחירות 2004 חשבו רוב הבוחרים כי למועמד הדמוקרטי, ג'ון קרי, נטייה כזו, ושני שלישים סברו כי ג'ורג' בוש הוא מועמד שלא ישנה עמדות בגלל נסיבות פוליטיות משתנות. זו היתה אחת הסיבות שבעטיין גבר בוש על קרי. אולי זו גם הסיבה לתגובה האוטומטית ששלף קרי, כיום מתומכיו של אובמה, למשמע האשמות דומות נגד המועמד בשאלת עיראק: "אין שום שינוי בשום אופן בנחישות הבסיסית של אובמה לסיים את המלחמה".

זה אולי נכון, אבל, כמו שאומרים, לא זו השאלה. גם מקיין ישמח לסיים את המלחמה אם וכאשר יגיע לתוצאות שהוא מקווה להן. ובעמדת אובמה בהחלט היה שינוי - לטובה. יכול להיות שלקרי לא קל לעכל את השינוי הזה.

כי זו בעייתו האמיתית של אובמה בהקשר הזה: לא הימין, שממילא יתקשה לתמוך בו, לא המרכז, שמבין כי נסיבות משתנות תובעות גמישות מדינית (הנה, סקר סי-אן-אן מצא שכ-60% מהבוחרים מאמינים שגם מקיין וגם אובמה שינו עמדות בנושאים שונים מסיבות פוליטיות, ובכל זאת יתמכו באחד מהם). הבעיה של אובמה בהקשר העיראקי היא עם תומכיו הנלהבים ביותר: הליברלים, המאמינים, הצעירים. אלה שחשבו שאובמה באמת ייפגש עם נשיא איראן ללא תנאי (יועציו מסבירים כבר כמה שבועות שיהיו "הכנות" לפגישה כזו, משמע, תנאים); אלה שהאמינו שהוא, לבדו, ישנה את ואשינגטון; או יעצור את התחממות כדור הארץ; או שהוא מחזיק בידו פתרון קסם לסכסוך הישראלי-פלשתיני. אלה שעודם סבורים כי אובמה יוכל לשנות מן היסוד ולאורך זמן, בעצם בחירתו, את תדמיתה של אמריקה בעולם. אלה שחשבו שאובמה פשוט ייצא מעיראק, ביום בהיר אחד, פשוט כי נמאס להם ממנה.

לאלה עושה כעת אובמה שירות גדול: הוא מחנך אותם מחדש, מושך אותם לקרקע המציאות. כמו כל פוליטיקאי, הרבה ממה שיבטיח לא יוכל לממש. ויש גם הבטחות שפשוט לא ירצה לקיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ