בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוב מרגיש כמו שה תמים

תגובות

שמונה שנים חלפו מאז נורו למוות 12 אזרחים ישראלים, כולם ערבים (ועוד ערבי תושב השטחים), על ידי שוטרי משטרת ישראל, ונוכח רצף ההתפרעויות האחרון בעכו נראה, כי לא התקדמנו הרבה בהפקת לקחים.

הכשל היסודי שאיפשר מלכתחילה את הרג המפגינים נעוץ בתפישה שאיננה יכולה להתקבל לעולם כלגיטימית בדמוקרטיה: שמותר בכלל לכוחות המייצגים את השלטון לירות באזרחים. המדינה היא של האזרחים, לא של השלטון. זה נמצא שם רק כדי לנהל את הנכס המשותף בצורה הטובה ביותר בעבור כולם. רק סכנת חיים ממש יכולה להצדיק תגובה חמורה בהתאם. אדישותו של הציבור לירי על אזרחים לפני שמונה שנים ולהתנכלות לתושבי עכו הערבים היום חושפת לכן כשל נוסף, עמוק יותר: היחס הקשה אל המיעוט הערבי מוכחש ומודחק למעשה על ידי רוב הציבור היהודי, המאמין בצדקנות שדווקא הוא עצמו מאוים. רבים מדי בחברה הישראלית אינם מזהים כלל את יחסי הכוחות האמיתיים המתקיימים בישראל. הם מסרבים לקלוט, שהציבור היהודי בארץ איננו עוד המיעוט הנרדף והמסכן הראוי להגנת מיוחדת, אלא רוב אזרחי גדול וריבוני, שהאחריות למיעוט מוטלת דווקא עליו.

מה שמכביד במיוחד על החברה הישראלית היא התפישה הרווחת כאילו שום דבר בסיסי לא השתנה בהיסטוריה של שישים השנים האחרונות, ועדיין הרוב היהודי של ישראל הוא שה תמים בלבד, העולה תמיד לקורבן. כך הרב הראשי של עכו, למשל, מודיע בתקשורת כי ההשתוללויות בעיר דמו לפרעות שנעשו ביהודים בגרמניה. הכחשה זו של האחריות האמיתית לפיוס ודו-קיום, המוטלת דווקא על הרוב היהודי, מטרידה ביותר.

העם היהודי שאף לריבונות עצמית ולקח - או קיבל - אותה. אבל ריבונות בעולם דמוקרטי פירושה לקיחת אחריות על המציאות החברתית, הכלכלית והתרבותית הסובבת, וניהולה באופנים הנכונים והצודקים ביותר לטובת כל האזרחים, בלא יוצא מן הכלל. לא לטובת החזקים, או השליטים, או אלה המקורבים לצלחת או לבית הכנסת בלבד, אלא לטובת כולם.

נכון, אידיאל פוליטי זה קשה להשגה. ישראל, כמו רוב מדינות העולם בימינו, איננה הטרוגנית ורב-תרבותית בלבד אלא גם חברה רב-לאומית. ולא מפני שמדיניות ההגירה שלה ליברלית ופתוחה במיוחד, אלא מפני שיש בה מיעוט ילידי גדול של בני העם הפלשתיני. מטעם זה בלבד היא נידונה לחיות במצב דמוקרטי מסובך של יחסי רוב-מיעוט, שהם לעתים קרובות טעונים מאוד - אם בשל ניסיונן הרגשי של שתי הקבוצות להגדיר את עצמן זו מול זו, ואם באופן טבעי, בשל איבת המיעוט כלפי המדינה המנוהלת על ידי חברת הרוב.

סכסוך-הדמים ההיסטורי בין הפלשתינאים ליהודים והמשך הכיבוש והשליטה מחמירים כמובן עוד יותר את המצב. וכאשר יש לנו לא רק כיבוש ולא רק היסטוריה קרובה וקשה מנשוא של פגיעות הדדיות בין שתי הקבוצות הלאומיות והדתיות הגדולות שמרכיבות את המרקם האזרחי שלנו, אלא גם קיפוח מתמשך של קבוצת המיעוט בידי קבוצת הרוב - קשה יותר למצוא פתרונות.

ועם כל זאת חשוב לזכור, שמצבים טעונים של מתח לאומי בין רוב למיעוט קיימים במקומות רבים בעולם ואינם מאפיינים רק אותנו. דוברי צרפתית בקוויבק רוצים, כידוע, זה שנים לפרוש מקנדה ולהקים את מדינתם העצמאית, והמיעוט הענק של אזרחים לטיניים בדרום ארה"ב, או לפחות חלקים ממנו, דורשים להכיר בשפתם הספרדית כשפה ראשונה. שלא לדבר על המתח הקשה בין המיעוט הוואלוני לרוב הפלמי בבלגיה, או בין המיעוט הכורדי לרוב בטורקיה, וכיוצא באלה.

אפשר להניח, שמתחים בחברות רב-לאומיות ורב-תרבותיות יתפרצו מדי פעם, ואנשים מופקרים יצליחו אולי להסית כמה עשרות אנשים ולשסות אותם בקבוצה שממול. הכוונה איננה להמעיט מחומרת המעשה. ועם זאת, דמוקרטיה שפויה צריכה ללמוד להכיל התנגשויות מקומיות כאלה ולטפל בהן בנחישות וברגישות. כדי להצליח בכך תנאי אחד הוא הכרחי בהחלט: הרוב צריך להכיר באחריותו היתרה כלפי המיעוט, וליטול על עצמו את המשימה של פיוס והכלה. אם הרוב איננו מזהה, ואף מכחיש את מצבו האמיתי, כמי שהריבונות והאחריות הנובעת ממנה נתונה למעשה בידיו - אזי עלינו לחשוש, למרבה הצער, מפורענות חברתית רצינית.

הכותבת עומדת בראש מכון מפנה לדמוקרטיה וזהות יהודית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו