צבי בראל
צבי בראל

מנהרה פה, מטען חבלה שם, "זירת מטענים", פצמ"רים, קסאמים, סגירת מעברים, פתיחת מעברים, כוח של צה"ל נכנס, "פעולה מהירה ויעילה", ארבעה הרוגים, ועוד שישה הרוגים - והזיזים שהחזיקו עד כה את הרגיעה בעזה ומנעו ממנה להידרדר הולכים וניתקים במהירות וברעש. כל צד נזהר מאוד שלא להכריז כי הרגיעה הסתיימה, שהרי מי שיכריז יוקע מיד כמי שריסק את היצירה השברירית הזאת. אבל היא כבר נמוגה. כמעט חמישה חודשים "נורמליים" מאז שסוכמה במשא ומתן עקיף בסיוע כבד של מצרים, וכבר צריך להתכונן לשלב הבא.

אילו התרחשו הדברים על פי הסיכום מחודש יוני, היתה ישראל צריכה להכריז בעוד כחודש על רגיעה גם בגדה. לחדול לעצור אנשי חמאס או לפעול בשטח נגד התארגנויותיהם. חמאס היה יכול אז לרשום לעצמו הישג יוצא דופן: הוא ולא הרשות הפלשתינית של מחמוד עבאס היה מצליח לאחד מחדש את הגדה עם עזה, הוא ולא פתח דואג לביטחון האזרחים הפלשתינאים. כוח ההרתעה של חמאס, זה שבאמצעותו הוא הצליח להשיג את הרגיעה, היה נהפך אז למנוף פוליטי רב-עוצמה שהיה מעמיד את עבאס לפני דילמה קשה: כיצד להמשיך להיות נשיא כאשר בידי חמאס מצוי מתג ההפעלה של המאבק המזוין לא רק בעזה אלא גם בגדה. כיצד לא להיהפך לנשיא לבנוני שתלוי ברצון הטוב של ארגון יריב מזוין?

באין תהדיאה אין דילמה. החשד שמתגנב הוא ש"דילמת עבאס" מדאיגה את ישראל, ושההחלטה בצד הישראלי לכרסם בתהדיאה איננה מנותקת מן הזירה בגדה. שהרי מאז שנכנסה הרגיעה לתוקף היו לישראל סיבות טובות למדי לסגת ממנה ולתקוף בעזה. נשק וחומרי חבלה עשו את דרכם לרצועה כמעט ללא הגבלה, מנהרות המשיכו להיחפר ומטעני חבלה פוזרו ברחבי הרצועה כנגד תקיפה ישראלית קרקעית. אותה "מנהרה מתקתקת", שנחפרה לכאורה כדי לשמש לחטיפת חיילים, ממילא לא היתה איום ודאי ומיידי, שהרי היא כבר היתה מוכרת ואפשר היה למנוע את הפעלתה בקצה הישראלי, או לפחות למנוע שהות של חיילים בקרבתה.

אי אפשר גם לייחס חוסר שיקול דעת למי שהחליט לפוצץ את המנהרה. לגורמי הביטחון היה ברור מה תהיה המשמעות המיידית של הפיצוץ, לאותם גורמים ברור גם כי מדיניות "הכניסה המבוקרת" לשטח צר ברצועה מוליכה לאותו מקום: קץ הרגיעה. זוהי מדיניות ולא החלטה טקטית של מפקד בשטח.

אם ריסוק התהדיאה הובא בחשבון, השאלה המתבקשת היא אם צה"ל מוכן עכשיו יותר מאשר בשנה שעברה להיכנס לתוך הרצועה ולכבוש אותה מחדש. אם התשובה חיובית, מגיעה השאלה הבאה: האם פעולה רבתי בעזה בעת הזאת לא תיראה יותר כתעמולת בחירות מאשר כצעד מעשי לחיסול הטרור, והאם היא לא תיראה גם כניצול התקופה של חילופי הנשיאים בארה"ב כדי לקבוע עובדות בשטח. ועוד שאלה טורדנית: האם צה"ל מוכן עכשיו לסכן בפעולה גדולה את סיכויי השחרור של גלעד שליט שהולך ונשכח?

אם צה"ל אינו מוכן, והממשלה אינה רוצה פעולה רחבת היקף בעזה, מה הטעם לנתץ את הרגיעה או למתוח את גבולותיה עד שתתפקע? כלום הנזקים שרקטות הקסאם יכולות להסב ליישובי מערב הנגב בטלים מול הסכנה שמטען חבלה יונח על הגדר או שמנהרה תיחפר מתחתיה?

קשה למצוא את ההיגיון במדיניות החדשה הזאת, אלא אם כן מפנים שוב את המבט לכיוון הגדה ומבינים, כי הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב לה רגיעה גם שם. נדמה כי הגרסה המדויקת למה שקורה הוא שישראל מעדיפה להגביל את שדה הקרב למקום שבו כבר "רגילים" אליו, בדרום, מאשר לתת בידי חמאס עוד שטחי השפעה אם לא שליטה, ובכל מקרה אין לתת בידי חמאס תירוץ להפעיל את התהדיאה גם בגדה. אם פירוש הדבר קסאמים בשדרות, כך יהיה. כדאי רק שמישהו יסביר את הדברים לתושבי מערב הנגב. שיתכוננו. כי הפעם קשה להניח שארקדי גאידמק ישלח שוב אוטובוסים לאסוף את התושבים לאתרי נופש.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ