בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירון פריד | הריקוד האחרון

הריקוד של אלפונסו, ערוץ 2, 23:00

תגובות

אהבת אדם. מי היה מאמין שעוד אפשר ליהנות מהפריט האנכרוניסטי הזה בעידן שכולו ציניות, בוז, בחילה ואנטי שמאלץ. אבל עובדה. אפשר גם אפשר, ואפילו הדמעות זולגות מעצמן. אהבת האדם מתפרצת מכל פריים ומכל רגע בסרט התיעודי העדין, המדויק ומועך הלב הזה.

הבמאי, ברק הימן, אוהב את הגיבורים שלו - רקדני פלמנקו חובבים בעשור השמיני לחייהם, החברים בלהקת "קשיש-שש-עשרה" בשכונת רמת ישראל בתל אביב. הגיבורים, והם בהחלט גיבורים, אוהבים זה את זה, גם ברגעי הלחץ לפני הופעה חשובה, שבהם נדמה שהכל מתפרק ושעליהם אומרת אחת הגברות: "וואללה יופי, מתנהגים יותר גרוע מילדים".

אהבת החיים היא גיבורה נוספת בסרט; התשוקה של כל הדמויות הצבעוניות - גם כשהן ללא קישוטי הבגד והג'סטות הגדולות של הריקוד - לנגוס בחיים במלוא הכוח, עם או בלי שיניים, לשמוח ולשכוח מכל הצרות, המחלות ופגעי הזמן. המדריכה הצעירה מבקשת מהרקדניות למצוא את החיה שבגופן. "אתן פנתרות שחורות בג'ונגל", היא אומרת להן, והשינוי מתחולל לנגד עינינו. "לכו עד הסוף, כאילו אין מחר", ממשיכה המדריכה.

הימן מדלג ברגישותו על שאלת המחר. אצל הגיבורים שלו רק היום נחשב, רק הרגע הנוכחי. כל ריקוד עלול להיות הריקוד האחרון, אבל לא מדברים על זה. פשוט רוקדים ומתקדמים הלאה. "אין סוף לחשק", אומרת אחת הנשים, אחרי שהיא מאיימת להעיף כאפה להימן בתגובה לשאלתו אם בגילם עדיין עושים אהבה. גם אלפונסו מלול, שאיבד את אשתו האצילית מרסדס, שאותה מספיקה המצלמה לתעד עוד בחייה וברגעי הפרידה המרגשים עד כאב של הזוג, ממהר לחפש אהבה חדשה, מישהי לדבר אתה ו"להתמזמז אתה".

קשיש-שש-עשרה בלי ספק. החשק לחיים, התיאבון לרגש, מעוררים השראה והתפעלות במידות שוות, והימן מפליא להעביר אותם בהתבוננותו בגיל הזהב, באנשים שמסרבים להחליד ושלא עולה בדעתם לרדת מהרחבה. "התגרשנו כמו שמתגרשים", מספרת אחת המחוזרות הקשות להשגה של אלפונסו. האנשים בסרט לא חיים בסרט. הם חיים כמו שחיים - בצמצום, בהסתפקות במועט, לא בדרך הקלה - ובכל זאת מקבלים מעמד ואיכות של כוכבים דרמטיים.

כשאלפונסו אומר בהתרגשות על מחוזרת אחרת, בעברית הציורית שלו: "את כל החיים שלה אני יודע, כל מה שהתרחש עליה", אנחנו מרגישים אותו דבר לגבי כל הדמויות בסרט. יש לשבח בכל פה את מסגרת "רצועה מהחיים" של הרשות השנייה לטלוויזיה, על מבחר מרשים של סרטים תיעודיים בשעת לילה מאתגרת, שבמרכזם, במקרה או לא במקרה, גיבורים שאינם ניתנים לקשירה בשום רצועה, שלוקחים את גורלם בידיהם וממאנים להיכנע לתכתיבי החברה ולכבלי מוסכמותיה. מכולם, החל בשולמית אלוני וכלה באלפונסו מלול, מתחשק לבקש הדרן, או לפחות את הריקוד הבא.



אהבת האדם מתפרצת מכל פריים בסרט התיעודי מועך הלב הזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו