בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי | טייסינו לא שבו בשלום

תגובות

מיטב בנינו, הטובים שנועדו לטיס, תוקפים עכשיו בעזה. צעירים טובים מבתים טובים שמבצעים מעשים רעים. מרביתם רהוטים, מרשימים, בוטחים בעצמם, לעתים אפילו ערכיים בעיני עצמם, עשרות מהם יצאו בשבת השחורה להפציץ מטרות מ"בנק המטרות" בעזה.

הם יצאו להפציץ מסדר סיום של שוטרים צעירים שמצאו פרנסה נדירה בעזה וטבחו בהם בעשרות; הם הפציצו מסגד והרגו אגב כך חמש ילדות אחיות, בנות משפחת בעלושה, הקטנה בת ארבע; הם הפציצו תחנת משטרה ופגעו ברופאה שכנה ששוכבת עכשיו כצמח בבית החולים שיפא המתפקע מפצועים ומגופות; הם הפציצו אוניברסיטה, שאצלנו מכנים אותה "רפא"ל הפלשתינית", והרסו מעונות של סטודנטיות; הם הטילו מאות פצצות משמים תכולים ונקיים מהתנגדות.

בארבעה ימים הם הרגו 375 בני אדם. לא הבחינו ולא יכלו להבחין בין איש חמאס לילדה, בין שוטר תנועה למשגר קסאם, בין מאגר תחמושת למרפאה, בין הקומה הראשונה לשנייה בבית מגורים מאוכלס בצפיפות בעשרות ילדים. על פי הדיווחים כמחצית מהרוגיהם היו אזרחים תמימים. בל נלין על דיוק הטייסים, זה לא יכול היה להיות אחרת כשהנשק הוא מטוס והיעד הוא חבל ארץ מאוכלס בצפיפות. הטייסים המצוינים שלנו הם עכשיו גיבורים על חלשים: בלי שום חיל אוויר מולם, בלי מערכת הגנה כלשהי כנגדם, מפציצים ומפציצים באין מפריע, כבטיסות אימונים.

קשה לדעת מה עובר במוחם, מה קורה בלבם. ספק אם זה רלוונטי. הם נמדדים במעשיהם. בלאו הכי, מגובה אלפי רגל התמונה נראית סטרילית כמבחן דיו של רורשאך: כיוון למטרה, לחיצה על הכפתור, והופ, ענן עשן שחור מיתמר. עוד "פגיעה טובה במטרה". איש מהם לא רואה את תוצאות מעשיו, לא לפני ולא אחרי, בגובה העיניים, רק ברום המטוס. שטופים בוודאי גם בסיפורי אימים על עזה - הם לא היו בה מעולם - כאילו לא חיים בה מיליון וחצי בני אדם שרובם רק רוצים לחיות בכבוד מינימלי. עזה שיש בה צעירים כמותם, עם חלומות אנושיים כשלהם, ללמוד, לעבוד, להקים משפחה, אבל חסרי כל סיכוי להגשימם, עם או בלי ההפצצה.

האם הם חושבים עליהם, על בני הפליטים שהוריהם והורי הוריהם כבר גורשו פעם אחת מחייהם? האם הם חושבים על אלפי הפצועים שהם מותירים נכים לשארית ימיהם במחוז שאין בו בית חולים אחד ראוי לשמו, מרכז שיקום ולו אחד? האם הם חושבים על השנאה היוקדת שהם מעוררים, לא רק בעזה, אלא בקצות עולם אחרים, לנוכח תמונות האימים?

לא הטייסים החליטו על המלחמה הזאת, אבל הם קבלני הביצוע שלה. החשבון האמיתי צריך להיות עם מקבלי ההחלטות, אבל הם שותפיהם. כשיחזרו הביתה הם יזכו לכבוד ויקר, כמקובל אצלנו עם הטובים לטיס. נדמה שאיש לא ינסה לעורר בהם לבטים מוסריים, להיפך, הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה הארורה הזאת. דובר צה"ל כבר מפליג מדי ערב בשבחם על "העבודה הנהדרת" שהם עושים, מתעלם כמובן גם הוא מהתמונות מעזה. הם הרי לא מג"בניקים סדיסטים שמתעללים בערבים בסמטאות שכם ובקסבה של חברון, או מסתערבים אכזריים שהורגים מטווח אפס בדם קר. הם כאמור מיטב בנינו.

אולי אם היו נפגשים, ולו פעם אחת, עם תוצאות "עבודתם הנהדרת", היו נמלכים בדעתם, אולי היו חושבים שנית על מעלליהם. אילו הלכו פעם לבית החולים אלין בירושלים, שם מאושפזת קרוב לשלוש שנים הילדה מריה אמן, משותקת בכל פלגי גופה, מניעה את כיסא הגלגלים שלה ואת חייה רק באמצעות סנטרה, היו מזדעזעים. מריה המקסימה נפגעה מטיל בעזה, שהרג כמעט את כל בני משפחתה, מעשה ידיהם.

אבל כל זה נסתר ומוסתר מעיני הטייסים. הם רק עושים את העבודה, כמו שאומרים, רק ממלאים פקודות כמכונת פצצות. בימים האחרונים הם מפליאים לעשות כן והתוצאות נראות לעיני עולם ומלואו: עזה מלקקת את פצעיה, בדיוק כמו לבנון לפניה, ואיש כמעט לא עוצר לרגע לשאול האומנם זה נחוץ? בלתי נמנע? תורם לביטחון ישראל ולדיוקנה המוסרי? האומנם חוזרים טייסינו בשלום לבסיסם, או שמא הם שבים אליו כאנשים אטומים, עיוורים ואכזריים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו