אבנר דה שליט
אבנר דה שליט

הקריאה המהדהדת בהפגנות "העם רוצה צדק חברתי" עלולה להישמע כפנייה לצדקה, כאילו אמרו המוחים "אדוני המלך, העם רוצה לחם". ייתכן כי אילו נווט המאבק על ידי קופירייטרים וספינולוגים מקצועיים לא היתה הקריאה מאושרת, אבל חייבים להודות שסיסמה ספונטנית זאת זועקת למשהו עמוק יותר מאשר הטבות סתם. לכן לא ברור אם הממשלה הנוכחית יכולה להיענות לה. לכן גם חידה היא אם המאבק הנוכחי יצליח, ובגדול, או ייכשל. הצלחה קטנה אינה על הפרק.

הוויכוח בין הזועקים לבין הממשלה אינו על פתרון נקודתי. מדברי יושבי האוהלים עולה שהוויכוח נוגע בשאלה האם אנו, אזרחי המדינה, חברים באותה קהילה, ובמידה שבה מדינה היא כלי להתערבות בסוגיה מה הם החיים המוסריים והנכונים שאנו רוצים לחיות כקהילה. לדוגמה, פתרון לבעיית הדיור שתציע מדינת רווחה, יכלול מחד הוזלת מחירי הקרקע לבנייה, ואולי אפילו ביטול מינהל מקרקעי ישראל, אך מאידך הסדרה בתקנות של חובת הקבלנים לבנות בכל בית דירות גם דירות קטנות יותר, בנות שניים-שלושה חדרים.

מדור הזירה

מדיניות מרחיבה וכוללת שכזו תערב צעירים ומשפחות פחות אמידות עם משפחות מבוססות, תשמר מרכזי ערים צעירים ותוססים, תבטיח מגע והיכרות בין אנשים בגילאים שונים וממעמד שונה, ותגבש אינטרסים משותפים לעשירונים שונים. כך מצטמצם אי השוויון ומתחזקת האכפתיות והסולידריות החברתית.

ושעה שהמוחים מדברים על מדינת רווחה וצדק, ממשיכה ממשלת בנימין נתניהו להציב יעדים שכל מטרתם הגברת התחרות, תוך כדי הפרטה ונסיגת המדינה, בשילוב צדקה. אלא שבמדינה נסוגה, כאשר הפערים הכלכליים הולכים וגדלים, מכרסמת הממשלה בפועל במה שנותר מהסולידריות החברתית. אף מדינה ושום ממשלה לא יכולה להסתכן באובדן גמור של הדבק החברתי, על אחת כמה וכמה כאשר ברקע נמשך הסכסוך במזרח התיכון והאיומים האיראניים למיניהם. במצב כזה פונה הממשלה לאמצעי האלטרנטיבי לבניית סולידריות: הלאומיות. כאן טמון הקשר העמוק בין מדיניות ההפרטה הבוטה לבין חוקי הנאמנות, ועדות חקירה לשמאל, וחוק החרם.

אלא שדרכה של הממשלה פתטית. הדרישה של הממשלה והכנסת הנוכחית אינה לנאמנות למדינה אלא למדיניות. שהרי נאמנות אמיתית ואכפתית למדינה כוללת בתוכה גם ביקורת וניסיון לשיפור.

ייתכן שהקשר בין הדברים עולה וצף. בשקט בשקט, אפילו באנדרסטייטמנט, נאמרה המלה "מהפכה". אלא שהמוחים צריכים להבין, שלא רק שהמאבק על דיור משתלב עם מאבק הרופאים, אלא שהוא צועד יד ביד עם מאבק בשינויים הדרקוניים המתוכננים בשיעורי אזרחות, ועם סלידה מכפייה דתית, וכמובן עם מאבק למען שלום וסיום הכיבוש. משום שגם האדישות כלפי סבלם של הפלסטינים צועדת יד ביד עם האדישות כלפי העומס על הרופאים, סבלן של השכבות המוחלשות, והקשיים של צעירי מעמד הביניים.

האם יישאר מחנה המוחים מאוחד ומיוחד כל כך כאשר הוא יצטרך להידרש לסוגיות הללו? אם כן, יש סיכוי שההישג יהיה בסופו של דבר שינוי משמעותי וגדול. אם לא, המאבק עלול להסתיים בלא כלום, אפילו בהתמוססות פתרונות ה"שלוף" ממסיבת העיתונאים של יום שלישי.

הכותב הוא פרופ' למדע המדינה ודיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ