בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה החברתית: לראות מעבר ל"דרישות הסבירות"

האובססיה של הממשלה והתקשורת ל"רשימת הדרישות" וצמצום המחאה לכמה סעיפים נובעת מהצמדות עיקשת, לעתים כלל לא מודעת, למודל הקפיטליזם המיובא. אין לזלזל ב-30 שנות תעמולה

תגובות

כל אדם שהיה בהפגנה האדירה אמש לא יכול היה להחמיץ את רטט ההתפעמות שעמד באוויר. העובדה שהיא היוותה חלק משרשרת הפגנות, ממאבק בתנועה, העניקה לה עוצמה נדירה: הנה אנשים מכל המעמדות, שיודעים שהם לא מוכנים לוותר על שינוי פני החברה שהם חיים בה. אך לצד האופוריה נדמה שבקרב ההמונים מקנן פחד אמיתי. אם צעירה שבנה המתבגר קיפץ וצעק סיסמאות התקרבה אלי ואמרה: "בסוף לא יצא מזה כלום, נכון?", והשאלה הזו חזרה שוב ושוב. איך ניתן למנוע תסריט כזה? כדי להבין זאת יש לחדד את השאלה המשמעותית ביותר הניצבת בפנינו: לאן בעצם המחאה אמורה להוביל?

בשנות ה-80 החל בישראל מסע הנחלת הגיונו של הקפיטליזם האמריקאי (ע"ע התוכנית לייצוב המשק משנת 85' שממשל רייגן היה שותף לניסוחה), הקובע כי הממשלה והמדינה הם מנגנונים מפריעים ומסורבלים, וכל דבר שהם נוגעים בו נגמר באסון. מולם הזדהרה התקווה לשגשוג, חופש, יזמות והתעשרות מהירה שמציעה כלכלת השוק החופשי. צירוף כוחות של פוליטיקאים, בעלי הון, "מומחים" ותקשורת אוהדת הצליחו לכבוש את תודעת הישראלים ובאמצעות תעמולה בלתי פוסקת הציבו את הקומוניזם הסובייטי והקפיטליזם האמריקאי זה מול זה, כאילו אין ביניהם מרחב שלם של אפשרויות, ושאלו את הישראלים: במה אתם בוחרים?

כמו במרוץ שליחים, כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים הדהירו את העגלה הזו קדימה, כשההיגיון פשוט: נסיג את הממשלה "המסורבלת" לאחור, נפקיד עוד ועוד זירות בידי השוק הפרטי "היעיל" וזה יסחוף את כולנו לעתיד טוב יותר. (קצת מצער שכאשר נחשף לבסוף דיוקנו האמיתי של אותו שוק תחרותי גילינו קרטל משפחות שבזזו יחדיו את משאבי המדינה). צמצום מעורבות הממשלה בכל השירותים, כולל החיוניים ביותר, היה כמובן פועל יוצא של ההיגיון הזה ונבע מחיקוי מודלים שיישמו רייגן ותאצ'ר: הפרטה גם בחינוך ובבריאות, מאבק בעבודה המאורגנת, הקלות למעסיקים, הורדת מסים. אלה שהתנגדו כונו "סוציאליסטים מיושנים". כה מוצלח היה המסע לכיבוש תודעת הישראלים עד שהוא נירמל בעיני רובנו תוצאות מעוותות מהיסוד, כמו למשל בית ספר ובו כיתות לתלמידים שהוריהם משלמים יותר וכיתות לאלה שהוריהם משלמים פחות.

לאן בעצם המחאה אמורה להוביל? ההפגנה אתמול בירושלים. תצלום: תומר אפלבאום

הערמומיות הטבועה ביסוד מודל הקפיטליזם המיובא והישגו התעמולתי הגדול ביותר הם התחזותו למציאות בלתי ניתנת לשינוי: השרשת הרעיון שאין לנו, הישראלים, מודלים שונים שאפשר לבחור מביניהם; יש מודל אחד, חסר תחליף, טבעי כמו השמש העולה ממזרח. כעת מובן שבתוך המודל המחופש למציאות אפשר מדי פעם להשחיל שינויים קטנים, בעיקר בתגובה לאי נחת כללית. אבל ברור שלא מדובר אלא בתיקון פגמים פעוטים בתוך השיטה. וגם עכשיו, וזה הדבר המסוכן ביותר, דיון מקיף על ההסדרים הכלכליים-חברתיים בחברה הישראלית כמעט לא מתקיים בשל הבלים כמו "רשימת דרישות". יש להבין כי האובססיה של הממשלה וחלק מהתקשורת ל"רשימת הדרישות" וצמצום המחאה לכמה סעיפים נובעת מהצמדות עיקשת, לעתים כלל לא מודעת, למודל הקפיטליזם המיובא. אין לזלזל ב-30 שנות תעמולה. אחריהן המודל כבר מדוקלם מגרוננו גם כשאיננו מבינים זאת, ולעתים גם בעודנו מביעים לכאורה התנגדות וכותבים "רשימת דרישות", שלא במתכוון, אנחנו בעצם מקבלים את עקרונותיו, מגבלותיו ודרישותיו.

"רשימת דרישות סבירה" היא בעצם האמצעי של השלטון ושותפיו לנטרל את עוקצה המהפכני של "המהפכה". האם יש משהו "סביר" בעיוותים שיצר הקפיטליזם בחברה הישראלית? (אלפי מורים שהם עובדי קבלן), האם כמה "דרישות סבירות" יכולות לתקן את העיוותים הללו? והרי השאלה הגדולה שהמחאה הזה יכולה להציב - אם נצליח לממש את הפוטנציאל שלה במלואו - היא האם נכון הדבר שאין מודלים אחרים, שאין עוד מרחב של אפשרויות? האם באמת לא ניתן לארגן מחדש את ההסדרים הכלכליים-חברתיים בישראל?

הייתם בהפגנה אתמול? דברו על זה בפייסבוק

מובן שניתן לעשות זאת. משום שהמודל הזה הוא לא יותר מאידיאולוגיה שיושמה כאן בתקיפות ונחרצות ובעזרת כל אמצעי התעמולה המודרניים העומדים לרשות השלטון ובעלי ההון. גם היום הכוחות הללו פועלים, וגם אם חלקם "מחבק" את המחאה, תפקידם האמיתי הוא לבלוע אותה, באמצעות "רשימת הדרישות הסבירות", לתוך מודל הקפיטליזם המיובא ולחזור במהירות האפשרית לעסקים כרגיל. הנה דוגמא פשוטה לכוחה של תעמולת השוק החופשי גם בשיאה של המחאה ש"סוחפת" את התקשורת: לנוכח "רשימת הדרישות" מיד מזהירים אותנו מחריגה ממסגרת התקציב ואז מאיימים שנגמור כמו יוון.

יש לשים לב כי הטענה ההפוכה, והרלוונטית בהרבה לישראל, נשמעת פחות: ארה"ב, המדינה שאת המודל שלה אנחנו מיישמים כאן בהדרגה בעשורים האחרונים, קורסת. חברתית היא כבר אסון.

עשרות מיליוני אנשים חיים שם ללא חינוך, פנסיה וללא שירותי בריאות, ואמריקאים נלחמים ומתים באפגניסטן או עיראק בעודם חתומים על חוזה בחברות אבטחה פרטיות כדי לממן טיפולי סרטן לאמם.

ואם פעם ניתן היה לומר שזה "המחיר החברתי" של צמיחה ושגשוג, כיום ברור שאין שום צמיחה וגם אין שגשוג. אך את הרלוונטיות של הכישלון הגדול ביותר של המודל לישראל של היום, מסווים באמצעות קשקושים על יוון.

ולכן לא די לדרוש שינויים, התאמות, שיפורים, "ערבות הדדית", חמלה. ניצבת לפנינו הזדמנות לתמורה רדיקלית שאין לוותר עליה עבור משא ומתן של חנוונים. תפקיד המחאה להבקיע את תודעת ההמון, ולהציג בפניו את פרצופה, עקרונותיה, ומנגנוני התעמולה המתוחכמים של האידיאולוגיה הפנאטית והכושלת המנהלת את חיינו בעשורים האחרונים ולחשוף את חוסר סבירותה.

ואחרי שעושים את זה, אחרי שמשתחררים מעריצות הקפיטליזם המחופש למציאות, ניתן להציב מולו מודלים כלכלים-חברתיים אחרים, עוד אפשרויות, שבהן תפקידה של הממשלה הוא שונה לחלוטין. היא איננה מדדה אחרי כוחות השוק העיוורים ומבצעת שינויים כשאין ברירה אחרת, אלא להיפך: קובעת את סדר העדיפויות, קובעת אסור ומותר (למשל אין דבר כזה מורים עובדי קבלן), דמותה של החברה הישראלית נקבעת על ידי ממשלה חזקה ומתפקדת הקובעת יעדים ומשיגה אותם.

כשמבינים את זה, מבינים שהמאבק הוא פוליטי לחלוטין. לא מפלגתי אלא פוליטי: כאשר בנקודת הזמן הזו מצד אחד עומד נתניהו, הנציג המובהק ביותר של המודל, מאמין אדוק בערכיו, בהצלחתו, ובהכרחיות ההיסטורית שלו, ומצד שני עומדים רוב הישראלים, יהודים וערבים, וצועקים: זה לא עובד בשבילנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו