בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרב מיכאלי | אנחנו העם

159תגובות

יהירותו של ראש הממשלה ביחס למחאה, והרכב צוות הפתרונות שהקים, מסייעים להסביר למה אסור להיכנס למו"מ ואסור לנסח דרישות. "דרישות" מהממשלה מנסח סקטור, מגזר. המחאה הזאת איננה של סקטור או של מגזר, היא של הרוב הגדול. ואסור שהרוב הזה יתפוש את עצמו כמיעוט או כמגזר.

מעמד הביניים בישראל היה השדרה המרכזית של החברה, המעמד ההגמוני; מי שתרמו את התרומה המשמעותית ביותר וקבעו את הכללים. נכון, ההגמוניה הזאת התייחסה לכל חלק אחר בחברה כאל "האחר" והפלתה אותו בהתאם, אבל היא גם היתה הגמוניה במובן הטוב של המלה: היא ראתה את עצמה בתור החברה הכללית, ולקחה אחריות. ב-20 השנה האחרונות נבזז מעמד הביניים ונעשק, גם חומרית, אבל גם תרבותית: החילוניות נדחקה מפני המשיחיות והמחשבה מפני הצהוב. חופש הביטוי הופקע לטובת שני בעלי הכוח היחידים שנותרו: בעלי ההון והממשלה. בתהליך המשולב הזה מעמד הביניים נחלש כלכלית ובעיקר תודעתית; הוא התחיל לתפוש את עצמו כמיעוט.

התופעה הזאת קיבלה ביטוי ראשון עם "שינוי" של טומי לפיד. הוא הראשון שפנה למעמד הביניים כאל מגזר, שזכויותיו מקופחות. שינוי אולי שאפה לגייס את הקיפוח הזה כדי לשנות את כללי המשחק בחברה, אבל החוקים השתנו רק לרעה והתודעה המגזרית התפתחה לתודעה של מיעוט. עד כדי כך שלפני שנה וחצי אמר לי ח"כ ממפלגת שמאל ציונית, שהחזון הפוליטי שלו הוא להיות ש"ס של החילונים הליברלים והמשכילים.

לכן רשימת הדרישות שהתחילה להתגבש בתחילת המחאה הנוכחית נראתה כרשימת דרישות של מיעוט מוחלש. לא היו בה בכלל יעדים ערכיים ושינוי שיטה לטובת החברה והמדינה, רק שיפור מצבו בתוכה. אם מעמד הביניים, שהיה החלק המרכזי שמנהל את החברה, הופך למיעוט, לא נשארת חברה. נשאר ערב-רב של מיעוטים, שכל אחד מהם דואג רק לעצמו, ואף אחד מהם לא לוקח אחריות על המדינה והחברה ככלל, ומלחמות פנימיות הם רק שאלה של זמן. חברה כזאת היא סכנה גדולה לכל אחד מחלקיה, וודאי למדינה שבתוכה הם חיים.

ומשום שכל מיעוט דואג רק לצרכיו, הוא פונה לממשלה שתיתן לו אותם. כך קרה שגם אצל הממשלה ובעלי ההון חל שינוי תודעתי: הם באמת חושבים שהם בעלי הבית. משום שמעמד הביניים לא היה שם כחלק מרכזי חזק שמייצג את כלל החברה, יכלו הממשלה ובעלי ההון לעשות כאן כבשלהם: מבחינתם נמצאות מתחתם הרבה קבוצות מוחלשות והם מחליטים מה יעשו, כמה יתנו, למי ובאילו תנאים. לא בכדי מדבר נתניהו במונחי "לא נוכל לרצות את כולם", וממנה שוב את אותם אנשים כדי לעשות עוד מאותו דבר. באמת נדמה לו שהמדינה זה הוא.

ובכן, היא לא. המדינה היא אנחנו. וממשלה היא גוף שנבחר על ידינו כדי לעבוד בשבילנו, לדאוג לרווחת כולנו, ואנחנו אלה שמשלמות ומשלמים את המשכורות שלהם, לא להיפך. לכן אסור לנסח דרישות. הפרד ומשול היא השיטה הכי ישנה בספר. נתניהו מנסה לעשות למנהיגות ומנהיגי המחאה את מה שעשו ממשלות בהצלחה לחברה בישראל במשך שנים. תפקידה של המחאה הזאת הוא להחזיר את כולנו לתודעה של רוב, של חברה, של בעלי הבית. תפקידה להזכיר לנו שיש לנו יותר משותף מאשר שונה, ושהאינטרסים של רובנו הגדול הם אותם אינטרסים ושביחד נוכל להשיג אותם. תפקידה לגרום לממשלה למצוא את הדרך להחזיר לנו את מה ששייך לנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו