בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף עונת היאפים / יצחק לאור

תגובות

מי שצפה בטלוויזיה בזמן ההפגנה הגדולה במוצ"ש, היה יכול לחשוב שהטלוויזיה נמלאה טיפשים מופלגים. לא היתה זו טיפשות, אלא שימוש בשפה זרה, ישנה, השפה של הפוליטיקה הצינית, של מומחי ה"עכשיו המוחים צריכים לעשות ככה". נניח לאנלוגיה הקלושה על "המהפכה הצרפתית כמהפכה בורגנית" (בהנחה שהפרשן המדיני למד "מי-לקחו-מה-ממי" במהפכה ההיא). נניח גם לייעוץ המתנשא של פרשן מדיני אחר, ששידר "ממש מהשטח", והכביר עצות כאילו דיבר זה עתה עם לשכת דפני ליף. מה שבולט עכשיו בשיח התקשורתי הוא שאי אפשר לעבור מתרבות התדרוכים בסלולרים - של פוליטיקאים מבטיחי סקופים - מטעם "גורם בכיר", ואחר כך באמצעות אותו דקדוק פשטני לפרש מאבק איתנים על הגמוניה, כמו זה המתרחש לנגד עינינו.

על הפרק עומד מאבק על מדינת הרווחה, שייכשל אם לא ישנה את מושגיהם של הישראלים על יכולתם להתנגד. בשלטון יש קבלני פירוק של מדינת הרווחה. האופוזיציה, קדימה, היא מפלגה בורגנית, לכן זהו איננו מאבקה, משום שהמאבק אינו מצטמצם לרגולטורים חזקים, ולא להקלות לסטודנטים וגם לא למאבק אנטי-חרדי, כמו שהפרשנים בטלוויזיה השתוקקו לתייגו בשם השפה הישנה.

יתר על כן, חרף מאמציהם של עיתונאים רבים להכתיר את המחאה כ"מחאת מעמד הביניים" (ביטוי שראשי המחאה נזהרים ממנו, משום שכוונתו ל"מחאה אשכנזית"), מתרחש כאן משהו אחר לגמרי: שיח דמוקרטי חדש על טיבו של הייצוג, שאותו אין היאפים באולפנים מבינים כלל, לא היה להם זמן ללמוד, כל כך מהר רצו לעבוד את המולך הקפיטליסטי. כולם, כמובן, אוהדים את המחאה, טופחים לה על הגב, כמו לתינוקת אחרי האוכל, תעשי גרפס ותלכי לישון. או בקיצור: תהיי כבר ספציפית.

דוגמה טובה היא האופן שבו נאלצו מנהיגי המחאה "להתנצל" על דרישתם לפומביות המו"מ. מי אילץ אותם? הפרשנים. אלה שלא שמעו על המו"מ עם העובדים הסוציאליים, שהסתיים במכירת הזוטרים; לא שמעו על המו"מ עם ההסתדרות הרפואית, שהסתיים במכירת המתמחים, שלא שמעו על הסגל הבכיר באוניברסיטאות שמכר (תמיד) את הסגל הזוטר. בקצרה, המאבק הדמוקרטי כולל עכשיו אי אמון במוסדות שניהלו את הייצוג בפוליטיקה שלנו, והוא קיבל תשובה חינוכית ממנהיגי המחאה (שנסוגו, כאמור).

ונניח, שהתנאי של מו"מ פומבי היה מתנוסס כדגל במשך חודש, או אפילו חודשיים, ונניח שיותר ויותר בני אדם היו לומדים, באמצעות הוויכוח על מעשיות הדרישה, להתייחס בחשדנות לאליטות המנהלות את חייהם, כולל הישות העלומה "פקידי האוצר" וה"מומחים", שאיש אינו יודע כיצד הם מסובבים על אצבע את הבאים להתדיין אתם. מה רע היה צומח מדרישה מתמשכת כזאת? פחות מפגינים? פחות התלהבות? פחות אחדות? ההיפך: ככל שיגדל האי אמון באליטות, תתרחב התודעה הדמוקרטית החדשה.

המאבק הוא רק בראשיתו. הוא צובר עוצמה ואוסף אנשים מכל הארץ. זהו מאבק של אנשים שגילו את החיים בעבודה תמורת שכר נמוך, בלי פנסיה, בלי דירה, בלי קביעות, בלי בריאות שוויונית, בלי חינוך שוויוני. לא "שכבות ביניים". הם פשוט לא גרים בטלוויזיה. נגמר אותו פרק בן עשרים שנה. משכפלי הסדר יכולים לקשקש באולפן. הדמוקרטיה כרגע ברחובות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו