בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבירמה גולן | סוציאליסטים לתפארת

61תגובות

על דבר אחד אין חילוקי דעות: השפה השתנתה. ביטויים שנדחקו אל שולי התודעה, או למצער נאמרו באסיפות קטנות של קבוצות קטנות לא פחות, יצאו לרחוב, שאפו אוויר ונצעקו בקול רם.

הקריאות האלה, העממיות והחכמות - "הו-הא מי זה בא? מדינת הרווחה!" ו"העם דורש צדק חברתי" - תפסו חזק. ויותר מהן תפסה הרוח שהפיחה בהן חיים. לפתע יושבים באולפני החדשות פרשנים כלכליים מלומדים - רובם אחזו עד תמול-שלשום במשרה בכירה במשרד האוצר - ומדברים בשפה חדשה.

לפתע הם מודאגים מהקרטלים שכשלו בפירוקם, מזועזעים מהריכוזיות, מסבירים שצריך לשנות את מבנה המיסוי, מתנגדים להפחתת מס החברות, טוענים שצריך מס ירושה והפחתה במע"מ, ואפילו אומרים שהמדינה צריכה היתה לערוב לחברת החשמל כדי שזו תוכל ללוות את ה-2.5 מיליארד שקל החסרים לה לשיפור התשתיות, ולא תיקח מהציבור. אבוי, כולם סוציאליסטים לתפארת ממש.

חלקם שוכחים שלפני חודש בלבד אמרו את ההיפך הגמור: שאסור לגעת בשכר הבכירים במשק כי הם יברחו לחו"ל, או להעלות מס חברות (גם הן יברחו לחו"ל), ואסור להוריד מע"מ (גם הוא יברח לחו"ל?), ואסור להעלות את שכר הרופאים, השוטרים, האחיות, המורים, העובדים הסוציאליים - כי המשק יידרדר.

אחרים מבהירים שעד עכשיו היה שלב הבלימה (מ-2003, כאשר לישראל היה חוב עצום ועד היום, כשישראל משגשגת), ועכשיו יתחיל שלב הפתיחה. כלומר, שמבלי להרחיב (חלילה!) את הגירעון בתקציב, יחפשו איך לשנות את חלוקתו הפנימית.

וזה מה שהוועדה שנתניהו הקים אמורה לעשות. הוועדה אמנם בעייתית כשלעצמה - ולא מפני שאנשיה לא טובים, להיפך, רובם טובים מאוד, ובעיקר ראשה. אלא שבמדינה נורמלית אמור משרד האוצר לבצע את מדיניות הממשלה. ואם ראש הממשלה, שהוא גם שר-העל לכלכלה, הכריז שלשום שהוא מבין שעליו לשנות את מדיניותו, מדוע שלא יורה לאנשי המקצוע באוצר להכין תוכנית, יביא אותה לממשלה להצבעה, יפעיל את קסמיו ואיומיו ויעביר את התוכנית?

מפני שנתניהו לא באמת חושב שצריך לשנות את המדיניות. הוא הובל למו"מ עם ראשי המחאה בעל כורחו, ולנוכח לחצים מתוך הליכוד. הוועדה, כך הוא מקווה, תיתן לו שקט לזמן מה, ועד שתדון, ותנסח, ותגיש, ותמליץ, ויקראו, וייגשו להצבעה - יבוא ספטמבר, והפלסטינים ישכיחו את המחאה.

ליתר ביטחון, הוא והפרשנים מפזרים איומים. המוחים, הם אומרים, לא אחראים. הם לא מצביעים על מקורות המימון, שכחו שכאן יש חרדים וערבים שלא עובדים (עניין קוסמי? ולא מדיניות כל הממשלות הביאה לכך בטיפוח העוני החרדי ובחסימת שילוב הערבים?), ובכלל - בחרו בזמן רע. הפזמון כבר איננו "נהיה יוון", אלא ש"אי אפשר, בגלל המשבר האמריקאי".

אלא שהמשבר הפוליטי המובהק בארצות הברית הוא פרי הבאושים של מדיניות ג'ורג' בוש, ששפך בחוסר אחריות כספים על צבא ומלחמות והעשיר קבוצה צרה על חשבון מעמד הביניים. אם מתעקשים, אפשר לגלות את שורשיו אצל רונלד רייגן וריצ'רד ניקסון, כולם אנשי הימין הכלכלי שנתניהו תלמידם הנלהב. ובדיוק מהמדיניות המופקרת הזאת מתריעים, באחריות מרשימה, ראשי המחאה.

המחאה, שנתניהו פילל שתימוג מעצמה, נמשכת, ותתנהל מעתה בשני מישורים. באחד - מו"מ על דרישות קונקרטיות כמו הורדת מסים עקיפים, מעורבות המדינה בבנייה ציבורית ועוד - יש סיכוי סביר שיראו תוצאות, אם הוועדה לא תמסמס את עצמה. המישור השני הוא ארוך-טווח, ועיקרו שינוי התודעה בדרך לשינוי עומק של השיטה הכלכלית ושל הקשר חברה-מדינה.

ההצלחה הראשונית מעודדת, אבל לנוכח האיומים החדשים ששולפים חסידי שיטת נתניהו ככל שמתערערת עמדתם, הם יזדקקו לגיבוי ציבורי ולאורך נשימה. והעיקר - לא לפחד כלל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו