בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יגיל לוי | היסטוריה של החמצות

9תגובות

קיצוץ תקציב הביטחון עולה שוב כדרך להתמודדות עם בעיות חברתיות. גם בעבר קוצץ התקציב משנוצר מפגש בין רגיעה ביטחונית למתח חברתי, אך בדרך כלל מגמת הקיצוץ התהפכה וההוצאה גדלה לאחר שהמתח הביטחוני התעצם שוב.

ההסבר לכך - אם נוותר על תיאוריות קונספירטיוויות - הוא, שבתרבות הפוליטית הישראלית לא הובנתה זיקה בין קיצוץ בצריכה הביטחונית לתהליכים מדיניים, המצמצמים את הסבירות להסלמה ביטחונית ומלווים בפיקוח יעיל על הצבא לבל יסלים מתחים ביטחוניים לכשיתפתחו.

בשנים 1971-1972 נעשה ניסיון לקצץ את התקציב שגדל מאוד לאחר 1967, אך הרגיעה הביטחונית לוותה בהחמצת הזדמנויות להסדר מדיני עם מצרים. כך נסללה הדרך למלחמת יום הכיפורים, שהקפיצה את ההוצאה הביטחונית. תרחיש דומה חזר על עצמו ב-1982-1983, כשמגמת הקיצוץ, שמינפה את הסדר השלום עם מצרים, התהפכה עם ההסלמה במלחמת ההתשה בלבנון. הקיצוץ העמוק בתקציב הביטחון, שהיה חלק מתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, בישר על הפחתה שיטתית בשיעור ההוצאה הביטחונית ביחס לתמ"ג וגם לווה במהלך מדיני של נסיגה מלבנון, ובהמשך בריסון צבאי יחסי באינתיפאדה הראשונה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה צלחה הזיקה בין מהלך תקציבי למהלך מדיני-צבאי.

ההחלטה לקצץ בתקציב ב-2000 מינפה את הנסיגה השנייה מלבנון, אבל לא מומשה כי לא לוותה במיצוי המאמץ להגיע להסדר עם הפלסטינים ולרסן את הצבא משהחלו ההתנגשויות הראשונות של אינתיפאדת אל-אקצה. ניסיון נוסף לקצץ בביטחון ב-2003-2004 לא שולב במאמץ למצות מהלכים מדיניים ליישוב הסכסוך הישראלי-סורי-לבנוני, ולכן סוכל ב-2006 כשנחטפו שני חיילים בגבול לבנון. הפעם הממשלה לא ריסנה את עצמה ופתחה במלחמה כושלת, שהצבא לא היה מוכן לה, ושיקומו אחריה שב והגדיל את תקציב הביטחון.

כאן הלקח לדיון הנוכחי. בעשור האחרון השיח הישראלי עוסק בהוצאה הביטחונית בפרספקטיבה כלכלית בעיקר; הציפייה היא שהצבא יתייעל, אך הדיון בגודל ובחימוש של הצבא אינו נקשר ליעדים הפוליטיים שהוא משרת. זה היה הכשל הבולט גם בעבודה של ועדת ברודט, שהציגה מתווה רב-שנתי לתקצוב.

המצג הא-פוליטי לכאורה, המאפיין גם את המחאה הנוכחית, רק מעצים כשל זה. אין זה סביר לדון בצמצום של תקציב הביטחון, ובה בעת לצעוד בעיניים פקוחות להתנגשות עם הפלסטינים בספטמבר, הכרוכה בנפיצות צבאית; להיערך לתקיפה באיראן ולשלול ויתור על רמת הגולן (כשתתייצב השליטה בסוריה).

הקהילה הפוליטית הישראלית ריבונית להחליט שאין זו העת למתינות מדינית-צבאית, אבל המסקנה הנגזרת מכך היא יכולת מוגבלת להסיט משאבים מביטחון לחברה. אם ייעשה מאמץ להסטה כזאת, הוא עתיד להיכשל שוב, אם לא ישולב במאמץ לעיצוב מדיני, ולא רק תקציבי. זה אחד הלקחים האמורים להנחות את שיח המחאה הנוכחי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו