בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרב מיכאלי | לשבור את מעגל הקסמים

135תגובות

למחרת הפיגוע בנגב מיהרו כלי התקשורת להכריז על סופה של המחאה בגלל סדר היום המדיני-ביטחוני שישתלט עלינו עכשיו. כאילו כלום לא קרה, כאילו לא יצאו כאן המוני בנות ובני ישראל לרחובות כדי לשנות את החיים כאן. לתקשורת ולשלטון כמובן נדמה ששום דבר לא השתנה. שהם ישובו לקבוע את סדר היום. שהם - השלטון והתקשורת - יזכירו לנו מה באמת חשוב ודחוף.

זה הדבר שמאיים עלינו עכשיו יותר מכל. לא המצב הביטחוני, אלא הדבר הרגיל. העוד מאותו הדבר. ההתנהלות הישראלית הקבועה הזאת, האוטומטית לחלוטין, כמו מנטרה, כמו מתוך היפנוזה: דיוני חירום בקבינט, בשמינייה, צה"ל תקף, צה"ל הרג, דורשים התנצלות, דורשים חקירה, הלוויות, פצועים, עדי ראייה; ראש ממשלה לא-חשוב-איזה אומר בפעם המי-יודע-כמה, "כשפוגעים באזרחי ישראל אנחנו מגיבים מיד ובעוצמה"; שר ביטחון כלשהו אומר "נפעל נגדם במלוא הכוח והנחישות"; ראש אופוזיציה כלשהי אומרת "זה מחייב פעולה ישראלית, נתמוך בפעולות הממשלה". עוד ועוד מאותו הדבר החוזר על עצמו שוב ושוב וכולא אותנו בתוך סחרחרה חסרת מוצא.

חוסר המוצא הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות למחאה הגדולה וחסרת התקדים של הימים האלה. גם אם לא אומרים את המלה כיבוש, גם אם לא מדברים על מדינה פלסטינית, המלכודת החונקת שממשלות ישראל הכניסה אותנו אליה בארבעים השנים האחרונות לא מאפשרת לנשום כאן יותר. יש חוסר תקווה מהידיעה שהכל אותו דבר, ומצב האזרחים רק מורע מיום ליום. אין למה לצפות, ואין באופק אפשרות שיום אחד הדברים ישתנו.

מדהים להבין שוב ושוב שחוץ מהאפיזודה הקצרה של ממשלת רבין, אף ממשלה לא יזמה ולא פעלה לשינוי מצבה הבסיסי של ישראל, מדינית וביטחונית. בהתאם לכך, לא היה אף ראש ממשלה שנתן לנו תקווה. שהציע חזון של חיים טובים יותר במדינת ישראל. כולם מפחידים משלל איומים לקיום המדינה, אבל אף אחד לא חושב על מציאות אחרת. אף אחד לא צייר חזון של שלום עם המדינות השכנות, של יחסי שכנות טובים עם שיתופי פעולה המביאים לצמיחה כלכלית נהדרת, עירוב תרבותי מעשיר, ואפילו שיתוף פעולה ביטחוני. כן, כן. רק דמיינו לכם שישראל חיה בשלום עם פלסטין, מצרים, סוריה, לבנון וירדן, וכולן יחד מקימות מעין ברית נאט"ו ונלחמות ביחד בארגוני איסלאם קיצוניים המאיימים על כולן.

נשמע הזוי, אוטופי, מופרך? האמת היא שזה לא כל כך רחוק מקבלת היוזמה הערבית לנורמליזציה עם כל מדינות ערב, הקמת מדינה פלסטינית ידידותית והסכם שלום עם סוריה. כל אלה היו שנים ארוכות בהישג יד, וחלקם עדיין. הוסיפו להם רצון לחיים בשלום ובשיתוף פעולה, והתמונה המדומיינת יכולה להיות מאוד מציאותית.

כדי שתוכל להיות לנו מציאות כזאת הפוליטיקאים שלנו חייבים לראות אותה. פרופ' דן אריאלי, מחבר הספר "לא רציונלי ולא במקרה", מסביר שהמוח בונה ציפייה, ואז הציפייה מגשימה את עצמה על ידי המציאות, לא משנה מה המציאות באמת. כבר שנים שאנחנו שבויים בציפייה לאיום ולמלחמה ומשיבים בתוקפנות, ועם השנים מעגל הקסמים הרע הזה הולך ומתקצר מסיבוב לסיבוב, הולך ונעשה הרסני יותר למדינה ולחברה בישראל.

המחאה הגדולה שברה את הדפוס הזה, הציבור כבר לא רוצה אותו יותר. הוא התחיל לנסח תמונת עולם חדשה. המחאה דורשת סדר יום חדש, וסדר היום הזה אינו מקבלת את האקסיומה המציבה את המיליטריזם והכוחנות בראש. סדר היום הזה כולל מחשבה חדשה ושונה גם בתחום המדיני. מדינת רווחה היא מדינה שאינה מאלצת את אזרחיה לחיות תחת איומי מלחמה והשמדה; מדינת רווחה היא מדינה החותרת לשלום אמיתי ומשיגה אותו. והדרישה למדינה כזאת לא הולכת לשום מקום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו