ירה ובכה

היומנים של יוסף נחמני, ערוץ 1, 21:40

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

תהיה זו אולי מידה של הגזמה לתאר את יוסף נחמני, איש הקרן הקיימת לישראל, כדמות טראגית. מ"היומנים של יוסף נחמני", סרטה התיעודי המיומן והמחכים של דליה קרפל, עולה דמות חלשה מדי מכדי לעטות על עצמה את התואר הזה. אולם אחד ההישגים הניכרים של סרטה של קרפל נעוץ בעובדה שהוא מצליח להפוך את נחמני לסמלה של סיטואציה טראגית, להציג אותו כאחד משחקני המשנה של אותה טרגדיה, שביטא בדמותו ובסיפורו רבות מהסתירות האידיאולוגיות והמוסריות שמאפיינות את הסכסוך הישראלי- פלשתיני מאז ועד היום.

סמוך לתחילת סרטה של קרפל מתאר אחד המרואיינים בו את נחמני כמי שהאמין בכל מאודו בייהוד הגליל, וגם אהב ערבים ואין בכך משום סתירה. ההיסטוריון בני מוריס מגדיר את נחמני כמצפונה של התנועה הציונית, כמי שבכתביו ובהתנהגותו ביטא את הקונפליקט התמידי הטבוע בתנועה הציונית. מדובר בקונפליקט בין עשייה נחושה למצוקה רגשית על המחיר האנושי שהעשייה הזאת תובעת. אם תרצו, סרטה של קרפל הוא דיוקן של מי ש"ירה ובכה" הרבה לפני שהמושג הסימבולי הזה השתרש בתודעה המקומית.

מדור הזירה

במקרה של נחמני ה"ירי" החל ברכישה של כ-90 אלף דונם קרקעות בגליל המזרחי עד לקום המדינה. הוא הפך ל"בכי" עם הפיכתו של נחמני לדמות שמעשיה היו לפרדוקסליים יותר ויותר בהקשר ההיסטורי שבו הם התרחשו. בין השאר, הוא שאף לחזרתם של תושביה הערבים של טבריה אחרי כיבוש העיר, אך למחרת החל בהריסת בתיהם.

סרטה של קרפל מייצג עשייה קולנועית תיעודית כשיעור בהיסטוריה. הוא מתבסס על יומניו של נחמני שהתגלו ב-2000, וקטעים נרחבים מהם מוקראים בפס הקול של הסרט ומוצגים על המרקע בכתב ידו של נחמני או מודפסים במכונת כתיבה. כוחו העיקרי של הסרט נובע מהעובדה שקרפל, בעשייה קולנועית תיעודית יעילה ומשוכללת, משלבת היטב בין קטעי ארכיון לראיונות עם כמה מגיבורי התקופה שהסרט מתאר ופרשניה. היא מצליחה בסרטה לשרטט את דיוקנו של האיש העלום למדי שניצב במרכז הסרט ולהבליט את חשיבותו של אותו איש בהיסטוריה וגם להציג בבהירות את הנרטיב ההיסטורי שבתוכו התרחש סיפורו של גיבור סרטה.

כל אחד מהאגפים האלה של הסרט כולל מרכיבים שיש בהם מידה של חומר נפץ היסטורי, אידיאולוגי ואף רגשי. למשל, הנאום המבעית של רפי ליבוביץ', שמתאר כיצד חיסל 18 ערבים פצועים בכפר נאסר א-דין. הוא אפילו מצחקק באמצע הסיפור ומתאר כיצד אחרי שאחד הערבים ניסה לחסל אותו והוא ירה בו, אף אחד משאר הפצועים לא גנח עוד ולא בכה עוד. כן, הוא הרג את כולם. היו כאלה ביחידה שלו שכינו אותו "נאצי" בגלל המעשה הזה, אך הרוב החמיאו לו.

ואולי הרגע המצמרר ביותר בסרט הוא אחרי שנחמני שומע על הזוועות שצה"ל ביצע בתושבים ערבים, הוא מעלה ביומנו את השאלה אם למדנו להיות כה אכזריים מהנאצים. אז סיפר נחמני שאחד הקצינים, שהיה עד למעשי הטבח, האונס וההתעללות האלה, אמר לו ש"הטובים ביותר היו אלה שבאו ממחנות הריכוז".

אין ספק שסרטה של קרפל יעורר התנגדות בקרב חוגים שמסרבים להינתק מהנרטיב הציוני המסורתי, ש"היומנים של יוסף נחמני" מציב לו אלטרנטיווה ברורה. אך גם מתנגדיו של הסרט ייאלצו להודות שמדובר ביצירה בעלת חשיבות מקומית ניכרת, לפחות בזכות העובדה שהוא מצליח להפוך את שמו של נחמני מעתה והלאה ליותר משמו של רחוב בלבד.

אורי קליין

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ