סטיינבק היה משתגע

גדעון סאמט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון סאמט

"הארץ המפלצתית הזאת", כתב ג'ון סטיינבק ב-1960 על ארצו, אהובת נפשו, לאחר שגמא אותה במשך שלושה חודשים עם קרון מסע וכלב. אך הוא לא חש כאוהב נבגד. בתוך תמונות של אנשים ושל טבע שתמיד שיכרו אותו, הסופר הגדול בעיקר השתומם על מה שאירע לנופי המולדת מאז סובב אליהם גב והשתקע בניו יורק. "מסעותיי עם צ'רלי: בחיפוש אחר אמריקה", אחד מספריו האחרונים, ראה אור השבוע בעברית אחרי 47 שנים ובמועד חתרני ונבון.

כי לישראלים רבים יש עכשיו סיבה לאכזבה גדולה. זה זמן פציעות בארץ. לא כהארכה במשחק כדורגל, אלא כלשונו: ארץ פצועה, לעתים מדממת, שאינה יודעת איך לחבוש את פצעיה, שכה הרבה נעשה בה מאוד לא נכון. היא דומה למגרש רק באלימות ובהפרת כללי המשחק וביציעים שמהם נשפכים קיטונות של בוז וזעם, חרדה ואין-אונים. כדאי לקרוא עכשיו את סטיינבק הזה כדי לספוג מהלומה נוספת: אין כאן מה שחילץ את ארה"ב, פעם אחר פעם, מצרותיה הקשות ביותר. אפילו צ'רלי, הפודל הגדול שלו, היה מבין את זה.

מדור הזירה

עשרים שנה אחרי "ענבי זעם", רומן על מסע עצוב של מובטלים נואשים אל מחוזות התקווה, מצא סטיינבק ארץ שדווקא שגשוגה הרתיע אותו. הוא לא זעם עוד. הוא נרתע מהכיעור הקפיטליסטי ומהמחשבה מה יקרה "כשיתפוצצו הגזים" הנצברים בגופה של האומה בגלל עושר מתעצם והרס נופיה. משפחות הנוודים המרודים מהמסע הקודם, ברומן הבדיוני, נעשו לבורגנים הבונים את מיליוני בתיהם בפרברים מכוערים והופכים את פניה של אמריקה. סטיינבק התפלץ ממה שלגיבורי כמה מספריו הקודמים היה נראה כמותרות נחשקות.

הוא נרעש גם מאפליית השחורים וכריפורטר טוב נכח באירוע היסטורי בניו-אורלינס כאשר - לקול נאצות של גזעני התקופה לעבר ה"כושונית" - ילדה שחורה הובלה לראשונה לבית ספר לבן. אבל הוא יכול כבר אז לראות את המפנה. התנועות לזכויות אזרח עמדו לנצח.

סטיינבק כתב את "מסעותיי" זמן קצר לפני בחירת ג'ון קנדי לנשיא (כשאר הליברלים של התקופה תיעב את סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון). יומן המסע שלו ספוג תקווה, חדור אמון בשיטה האמריקאית. בסיאטל, שאותה זכר בבתוליה, שאל "מדוע הקדמה דומה כל כך להרס". אך מטורי המסע שלו עולה גם אותה גאווה אמריקאית על בנייתו של משהו חדש, יציב על תלו. סטיינבק, ממבקריה המצוינים ביותר של החברה האמריקאית, לא ראה סיבה לייאוש.

זה יותר ממה שיכול לחוש היום נוסע ישראלי צלול דעת בארצו. לגמרי במקרה הופיע החודש יומן המסע "סוף הדרך" מאת הטייל והאקולוג צור שיזף. יש לפעמים משהו מנדנד קצת בקינות נוטרי הסביבה על עוולות הפיתוח למיניהן. שיזף נוסע יותר רחוק. הוא לא מגזים בחברו את רשמי המסע שלו בארץ לטענה שהיא "גוססת לנו מול העיניים". בצדק, ישראל איננה בעיניו רק מדינה המלאה פשעים נגד הנוף והטעם הטוב. "היא נראית", כתב שיזף, "מבוהלת, אונסת ונאנסת". בניגוד לסטיינבק, רואה המטייל המנוסה את מולדתו כ"מדינה בשקיעה".

המצב הישראלי איננו רק, כדברי המליצה, תבנית נוף המולדת. האקולוגיה של המשבר הישראלי נרחבת וגרועה בהרבה מטיב התשתיות, גורל הנחלים, צחנת השפכים, הכחדת ציפור נדירה. העסק המקומי מנוהל באופן מקולקל מאוד. הוא הולך ומושחת. הוא מחולל מה ש"סוף הדרך" מתאר כאימה. ג'ון סטיינבק והפודל שלו צ'רלי היו משתגעים ממה שמסע כאן היה מזמן להם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ