המכסה פוחד מהסיר

אמיר אורן
אמיר אורן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמיר אורן
אמיר אורן

2007 אינה רק שנת ה-40 למלחמת ששת הימים; היא גם השנה ה-30 לביקורו של אנואר סאדאת בירושלים. ההישג הצבאי המזהיר ביותר של ישראל, הבסת שלוש מדינות והשתלטות על שטחי מפתח בהן, ולעומתו ההישג המדיני הגדול ביותר, ההבקעה בחומת האיבה הערבית. בשני המקרים, ההתפעמות התחלפה בהדרגה באכזבה וההבטחות שהיו גלומות בתוצאות המיידיות לא התממשו.

ראיית מצרים כמדינה מתונה, שוחרת שלום, נובעת מטעות אופטית. קהיר, שקנתה כרטיס לוואשינגטון דרך ירושלים, שוב אינה ששה להימנות עם המחנה המזוהה עם האמריקאים. העם המצרי, שאינו להוט להסתבך בעצמו במלחמות, מעודד אותן מהיציע.

מדור הזירה

ההתפכחות הישראלית מאשליית המנוף המצרי על הפלשתינאים נמשכת זה שבע שנים רצופות, מקמפ-דייוויד 2000 ועד להפקרות בגבול עזה-מצרים תחת שלטון חמאס. עוד ב-19 שנות הממשל הצבאי שלה בעזה דאגה מצרים לפלשתין יותר מאשר לפלשתינאים. בניגוד לממלכה ההאשמית, שסיפחה את הגדה המערבית ויירדנה את הפלשתינאים, נרתעה מצרים מהוספת פליטי יפו ותושבי חאן יונס לעשרות מיליוני העניים שלה. בחילופי השבויים שלאחר מלחמת ששת הימים שיחרר צה"ל, וביקש להעביר אל ממערב לסואץ, אלפי חיילים ששירתו בצבא המצרי ובחטיבות הפלשתיניות שהפעיל. המצרים סירבו לקבל את הפלשתינאים שבין המשוחררים ודרשו להחזירם לעזה.

ההצעה הפורייה לחילופי שטחים במרובע סיני-נגב-עזה-גדה, אם היה לה סיכוי כלשהו בתקופת סאדאת או בשיא תהליך אוסלו, שבקה חיים. מצרים לא תתרום גרגר אדמה, אגל זיעה או טיפת דם למען הרחבת השלום. במקרה הטוב, תמשיך לדשדש בקיפאון הנוכחי. במקרה המציאותי, לאחר חוסני מובארק תהיה עוינותה הכבושה גלויה ופעילה יותר.

הסיבה לכך, למרבה האירוניה, היא הדמוקרטיה. לא בדגם האמריקאי, שהמאמץ לכפותו נכשל בקהיר בדיוק כמו בדמשק, ריאד וכל בירה ערבית אחרת, אלא במובנה העממי, בתרבות פוליטית של שלטון סמכותי ונוקשה שאינו מוותר על בלעדיותו והנאותיו, אך גם אינו מתגרה שלא לצורך ברגשות הציבור. השלמת המשטר - או חלקים בו - עם ישראל היא עובדה מדינית, שאין לעם המצרי יכולת לבטלה, אבל כוחו רב להשפיע על השארתה צוננת, בחדרים הממוזגים של המגעים הדיפלומטיים.

סקרי דעת קהל מראים, כי מצרים, המדינה הערבית הגדולה ביותר ובעלת הצבא המשוכלל והחזק ביותר, היא גם העוינת מכולן לישראל, לארה"ב, למערב. אין מדובר בדקויות פרשניות או במגמות חולפות: הנתונים חד-משמעיים, מבהילים כנחשול של אמונה ודעה קדומה.

בחודש שעבר נמסר לוועדת החוץ של בית הנבחרים האמריקאי דיווח על תוצאות סקר עולמי שערך מכון באוניברסיטת מרילנד. נבדקו עמדות בארבע מדינות מוסלמיות - מרוקו, מצרים, אינדונזיה ופקיסטאן. בכל השאלות, מובילה מצרים בשלילת הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון, באהדה (יותר מ-93%) לפיגועים נגדה ובהאשמת האמריקאים בתוקפנות כלפי האיסלאם כולו, להבדיל ממאבק נגד אל-קאעדה, הטליבאן וסדאם חוסיין. גם מי שמסתייגים מפעולות אל-קאעדה, בעיקר נגד אזרחים, תומכים בהעזת הג'יהאד העולמי להתמודד עם אמריקה ולהניף את דגל הגנת "הכבוד המוסלמי". רבים מפקפקים בגירסה האמריקאית לאירועי 11 בספטמבר ומייחסים את מה שראו עיניהם, בכלל זה בקלטות של אוסאמה בן לאדן ועוזריו, ללהטוטי הוליווד. ישראל, כמובן, משוקצת כסייענית ובת חסות.

הסיר המבעבע מתחת למשטר מאיים - אם ירתח יותר מדי - להעיף את המכסה ואתו גם את השלום עם ישראל. התוצאה, מתיחות ביטחונית, לא תסלים מיד ובהכרח למלחמה מחודשת, שישית במספר, בין שתי המדינות, אבל שלום עמוק ונרחב יותר מזה השורר כיום בגבול הדרום-מערבי כבר לא יהיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ