אחרי שגמרו את החשבון

דני רובינשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני רובינשטיין

הדבר התמוה ביותר באירועי הדמים בעזה הוא המהירות שבה הצליחו המיליציות של חמאס להתגבר על כל מנגנוני הביטחון הרשמיים של הרשות הפלשתינית, שהיו נתונים למרותו של היו"ר, מחמוד עבאס (אבו מאזן). המנגנונים הרשמיים מנו עשרות אלפי חיילים. לרשותם עמדו נשק, ציוד ומתקנים - אבל כל זה לא עזר להם. ההתנגדות של המנגנונים ומפקדיהם מתנועת פתח להתקפות של היחידות המבצעיות וגדודי אל-קסאם של חמאס ארכה פחות מ-48 שעות. כיצד זה קרה?

התשובה המקובלת היא, שאנשי פתח ומפקדיהם במנגנונים הללו כלל לא רצו להילחם. הם נכנעו מפני שלא ראו במלחמה הזאת מלחמה שלהם. מבחינת רוב פעילי פתח בעזה - ובוודאי מבחינת פעילי חמאס ברצועה - המלחמה היתה מלחמה של חמאס נגד מוחמד דחלאן. ומדוע יסכנו את חייהם כדי להגן על דחלאן ועל עוד כמה עשרות מאנשיו, הנחשבים לחבורה מושחתת ונפשעת?

מדור הזירה

ואכן, אחרי שדחלאן ואנשיו ברחו מעזה ואחרי שאנשי חמאס הוציאו להורג באכזריות את אנשי דחלאן שנשארו ברצועה - ניסתה ממשלת הנייה בסוף השבוע שעבר ליצור את הרושם שהחיים בעזה חוזרים לשגרה. חלק מהחנויות נפתחו, ברחובות נראתה תנועת מכוניות. שיגור הקסאמים על שדרות כמעט שנפסק, והובטח לשחרר את העיתונאי אלן ג'ונסטון ואולי לחדש את המו"מ לשחרור גלעד שליט.

אנשי חמאס אף שיחררו מפקדים מפתח שאינם חשודים בשחיתות או בקשר עם דחלאן. אחמד חילס, מהבולטים במנהיגי פתח בעזה, נשאר בעיר ומשוחח עם הנהגת חמאס. בכירים אחרים בפתח, ששימשו בתפקידי מפתח אצל יאסר ערפאת, כמו השרים לשעבר פריח אבו מדין ונאהד אל-ראיס, נשארו בעזה ואיש אינו מטריד אותם. חמאס משדר אפוא מסר ברור, שאין לו עניין עם תנועת פתח ולא עם הלגיטימיות של עבאס; הבעיה היתה האופי המושחת וההתנהגות הקלוקלת של דחלאן ואנשיו. אחרי שגמרו את החשבון אתם הם מבקשים עכשיו לפתוח במו"מ ולהגיע לפשרה עם עבאס.

אין סיכוי שזה יצליח. אחרי אירועי השבוע שעבר אין סיכוי שהנייה והמנהיגות של חמאס יצליחו להידבר עם עבאס. הקרע בין הנייה וחמאס בעזה לבין אבו מאזן ופתח בגדה נראה כבלתי ניתן לאיחוי. אבו מאזן וממשלת החירום שלו בגדה יזכו להכרה ולסיוע בינלאומי רחב - הנייה וממשלתו בעזה יהיו תחת מצור. יחסי הכוחות עכשיו הם לטובת אבו מאזן ופתח.

אבל המצב הזה אינו יכול להימשך זמן רב. הבעיה לא היתה האכזריות והשחיתות של דחלאן ואנשיו. הפלשתינאים, כמו עמים רבים אחרים, מוכנים לסלוח על שחיתות כל עוד המנהיגים מביאים שגשוג ורווחה. הבעיה של דחלאן ושל אבו מאזן - ושל תנועת פתח בכלל - היא, שהם הביאו את בני עמם לשפל נורא, לחיי עוני, מצוקה ומצור. המסלול המדיני שבו הלכו עשרות שנים, ובעיקר מאז ההכרה בישראל בקיץ 1988 - הוביל למבוי סתום. האשמה במבוי הסתום נופלת מן הסתם גם על ישראל, אבל את הציבור המוכה בעזה מעניינת העובדה, שהמנהיגים שלהם, שתלו תקוות בישראל, הובילו אותם למצב הזה.

לכן המשבר הנוכחי הוא משבר עמוק, מהקשים שידע הציבור הפלשתיני זה שנים. והוא במידה רבה גם משבר שלנו. של מדינת ישראל, שתהליך השלום אתה קרס ואינו מסוגל להשתקם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ