אין לו מה למכור להם

דני רובינשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני רובינשטיין

היו"ר מחמוד עבאס וממשלתו בגדה עושים את כל המאמצים לחסל את ממשלת חמאס בעזה, "שתפסה את השלטון באלימות לאחר הפיכת דמים לא חוקית", כהגדרתם. על הפיכת נגד, בכוח, אין מה לדבר. היחידות המבצעיות של חמאס בעזה נראות כשולטות ביד רמה בכל מחוזות הרצועה, וכל יום שעובר כשהסדר בעזה נשמר מחזק את כוחן. המצור הכלכלי על עזה גורם שם אמנם למצוקה גוברת - אבל הכל חוששים מקטסטרופה הומניטרית, ולכן דואגים לצרכים הכרחיים של האוכלוסייה.

המאבק של אבו מאזן בממשלת חמאס הוא בעיקרו בעל אופי פוליטי-משפטי. הוא הקים בגדה "ממשלת חירום" שנהפכה ל"ממשלת מעבר". השם לא חשוב. מה שקובע הוא שמבחינה חוקית הממשלה הזאת לא צריכה, וכמובן גם לא יכולה, לקבל את אישור הפרלמנט שעבודתו משותקת. רוב גדול של חברי הפרלמנט הם נציגי חמאס, וחלק גדול מהם (תושבי הגדה ומזרח ירושלים) יושבים בכלא הישראלי - וכך יכול אבו מאזן לנסות להעביר יותר סמכויות למוסדות אש"ף. מוסדות אש"ף נחשבים כמייצגים של כל בני העם הפלשתיני, בכל פזורותיו, ולכן הם עליונים (פורמלית לפחות) על מוסדות הרשות הפלשתינית המייצגים רק את תושבי הגדה ועזה, המהווים כמחצית מבני העם.

מדור הזירה

על רקע זה, ביקש אבו מאזן לכנס השבוע את המועצה המרכזית של אש"ף ברמאללה, ולהזמין אליה אישים בעלי חשיבות כמו נאיף חוואתמה, המייסד והמנהיג של החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, שנחשב כשותף בכיר בהנהגה ההיסטורית של התנועה הלאומית הפלשתינית. באמצעות התרגילים הפוליטיים והמשפטיים הללו מנסים אבו מאזן ואנשיו לאחד את כל הפלגים הלאומיים, קרי פתח ותנועות השמאל, נגד חמאס.

אף שמאבקו של אבו מאזן זוכה לתמיכה בינלאומית וערבית רחבה - הסיכויים שיצליח מעטים. הסיבה ידועה: אין לאבו מאזן ולפתח מה למכור לציבור הפלשתיני. חזון המדינה העצמאית בגדה ובעזה שבירתה ירושלים המזרחית - התמסמס והלך בשנות תהליך אוסלו. מה שחיסל אותו היו האלימות והטרור שנמשכו, מספר המתנחלים שהוכפל (מכמאה אלף ב-1990 לכ-200 אלף ב-2000), והשכונות היהודיות החדשות במזרח ירושלים וסביבותיה.

במקום פיוס ודו-קיום, קיבלנו אינתיפאדה, פיגועים רצחניים, חומות הפרדה, גושי התנחלויות ומדינת אפרטהייד. הציבור הפלשתיני יודע שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. לא השחיתות והעדר מנהיגות הפילו את תנועת פתח, ולא הם שמכשילים אותה עכשיו - אלא העובדה שדרכם המדינית של אבו מאזן וחבריו הגיעה למבוי סתום, ואין לה תקומה.

לאן כל זה מוביל? כל ישראלי שמרבה כיום להיפגש עם ערבים מהגדה, או לשוחח בטלפון עם תושבי עזה, יכול לשמוע יותר ויותר הערות כמו: אנחנו לא יכולים יותר, נמאס לנו. וההמשך: הלוואי ויחזרו ימי הכיבוש הישראלי המלא. לפעמים, ניתן לחשוב שהדברים נאמרים מתוך רצון למצוא חן בעיני השומע הישראלי. אבל האמת היא שהם נאמרים מתוך ייאוש. כאשר אובדת התקווה להקמת מדינה בגבולות 1967 ולירושלים הבירה - אפשר להילחם בישראל עד חורמה כפי שמציע חמאס, או להרים ידיים ולומר, אם כך שיהיה כבר כיבוש. כלומר מדינת ישראל תידרש לקחת אחריות מלאה לשטחים.

במוקדם או במאוחר חמאס ייכשל במלחמתו בישראל. אבל אז לא תהיה חזרה לימי אוסלו ולחזון שתי המדינות שגווע ומת מאז ספטמבר 2000. יתגברו יותר ויותר קולות של ערבים פלשתינאים - שהם קרוב למחצית מתושבי הארץ הזאת - שיאמרו: בתנאים שנוצרו אנחנו לא יכולים להקים מדינה משלנו, ומה שנותר לנו הוא לדרוש זכויות אזרח בארץ שהיא המולדת שלנו. הם יאמצו את סיסמאות המאבק של הערבים אזרחי ישראל הדורשים שוויון והגדרת ישראל כמדינת אזרחיה. זה לא יקרה מחר בבוקר, אבל לא נראית שום אפשרות אחרת. אם לא יהיו שתי מדינות לשני העמים - תהיה לבסוף מדינה אחת.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ