הסיכוי היחיד שלו

דני רובינשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני רובינשטיין

לרגע היה נדמה בסוף השבוע שעבר שהיו"ר מחמוד עבאס צובר כוח, ואילו חמאס והנהגתו נמצאים במבוכה. שחרור האסירים הוצג כהצלחה של אבו מאזן, שהקפיד מאוד לומר, כדי לא להסתבך, שרשימת המשוחררים הורכבה בלעדית על ידי ישראל בלי שהוא ואנשיו ידעו דבר על כך. איסמעיל הנייה, ראש ממשלת עזה, נאלץ לברך על השחרור, אבל הוסיף מיד שצריך להיזהר מהמלכודת שמניחה ישראל, המשלמת שוחד פוליטי לרשות כדי לפלג את העם הפלשתיני באמצעות שחרור אסירים של פתח בלבד. עיתון ערבי בלונדון בחר לומר בגלוי את מה שאפשר היה לשמוע בקרנות רחוב במזרח ירושלים: שחרור 250 אסירים, מתוך קרוב ל-11 אלף, הוא לעג לרש, עלבון לאבו מאזן.

הפתעה מסוימת היתה באמצע השבוע שעבר, כאשר מנהיג חמאס בדמשק, חאלד משעל, הודיע לפני פגישתו עם נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, שהוא מתנצל על טעויות שנעשו בעת השתלטותו של חמאס על עזה. הוא הדגיש, כמובן, שאיננו מתנצל בפני איש - רק בפני אללה - אבל גם כך אפשר היה לפרש זאת כאות חולשה. כשמוסיפים לכך כמה מההצהרות החריפות נגד חמאס שהשמיעו בכירים מפתח שנשארו בעזה, כמו זכריה אל-ארא, שאמר שחמאס התנהג יותר גרוע מהכובש הישראלי - אפשר להסיק שאבו מאזן ותומכיו בפתח מבחינים בחולשת חמאס.

מדור הזירה

הם התעשתו ומלחמתם במה שמכונה הפיכת הדמים של חמאס בעזה הופכת נחרצת ונחושה יותר. הגידופים וההאשמות שהטיח אבו מאזן ב"מי שמכונה" חאלד משעל, וב"מי שמכונה" איסמעיל הנייה, בנאומו לפני המועצה המרכזית של אש"ף ברמאללה, מחסלים כל אפשרות לדיאלוג ופשרה (השימוש בביטוי "מי שמכונה", שמור בטרמינולוגיה הפלשתינית לפושעים מהסוג הנחות ביותר ולמשתפי פעולה שפלים).

ישבתי בסוף השבוע שעבר בין צירי המועצה המרכזית של אש"ף ברמאללה, כדי להתרשם מהדוברים ומהאווירה. הופעתו של אבו מאזן לא היתה תיאטרלית ומחשמלת כמו הופעותיו של יאסר ערפאת. זה היה צפוי. גם מחיאות הכפיים לכבודו נשמעו חלשות. רבים מתוך כמאה החברים שבאו לדיון של המועצה המרכזית (גוף ביניים בין המועצה הלאומית של אש"ף, המונה כ-700 חברים, ובין הוועד הפועל שהוא מעין ממשלה של אש"ף) היו לבושים בחליפות ועניבות. בלטו בלבוש רשמי כ-30 הנציגים שבאו מחו"ל, כלומר מעמאן. בעבורם, כנראה, היה זה אירוע חגיגי. ראיתי אנשים שמילאו בעבר הקרוב, או הרחוק, תפקידי מפתח בחיים הפוליטים הפלשתיניים; מהעבר הרחוק - מוחמד מילחם, ראש העיר לשעבר של חלחול, שגורש ב-1980 והיה חבר הוועד הפועל, או עבד אל-ג'וואד צאלח, גם הוא ראש עיר לשעבר שגורש בשעתו. ומהעבר הקרוב, אינתיסאר אל-ווזיר (אום ג'יהאד), שעברה מעזה לרמאללה יחד עם עוד עשרות מהנהגת פתח בעזה, שהחליטו כי אינם יכולים לחיות שם. מכר עיתונאי ביקש להסב את תשומת לבי לכך שכמעט כל הנוכחים, למעט האורחים מחו"ל, גרים ברמאללה. הוא ניסה להיזכר מתי לאחרונה ביקר אבו מאזן בשכם, בחברון, או בג'נין, והגיע למסקנה שלא ערך ביקור כזה מאז נבחר.

קשה היה להשתחרר מהרושם שזוהי הצגה של גיבורי העבר הפלשתיני. ההווה והעתיד שייכים לאלה שלא היו שם. בין אם מדובר בפעילי חמאס, או באופוזיציה בפתח. יש כזאת, לא רק בחו"ל אלא גם כאן בשטחים, ובין דובריה האני אל-חסן, או ג'יבריל רג'וב, וייתכן שגם מרוואן ברגותי, שמבקשים לנהל דיאלוג עם חמאס ולא רק להילחם בו.

הצלחתו של אבו מאזן תלויה במידה רבה בצעדיה המדיניים של ממשלת ישראל האשמה בחולשתו יותר מאחרים. עם זאת, אבו מאזן חייב לעשות סדר בפתח: לכנס ועידה כללית ולערוך בחירות פנימיות - שאם לא כן אין סיכוי שיצליח.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ