קדושת הנתב"ג

גדעון לוי
גדעון לוי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

תשכחו מהכותל המערבי, עזבו אתכם ממערת המכפלה. המקום הקדוש ביותר לישראלים הוא נמל התעופה בן-גוריון. מה זה אומר על חברה, שהערך העליון שלה הוא חו"ל? שביתה כללית במשק - והדיון הציבורי היחיד שמתנהל כאן הוא על עתיד הנופשון של כמה רבבות נוסעים. בתי חולים, מרפאות, רכבות, לשכות רווחה ומשרדי הביטוח הלאומי יכולים להישאר סגורים, רק אל תסגרו לישראלים את הטרמינל. שביתה מוצדקת או לא, למי אכפת, העיקר שנגיע לדיוטי-פרי בשלום, בדרך לחופשת "הכל כלול".

כבוד לשובתים והוקרה לנשק השביתה אף פעם לא היו כאן, אבל דומה שמעולם לא התנקז הכל באופן בוטה כל כך אל אולמות הנוסעים. תקראו לזה נהנתנות בריאה, נורמליות - ובכל זאת אי אפשר שלא להתקומם לנוכח התרסקותם המוחלטת של ערכים כסולידריות חברתית, דאגה לחלשים, נכונות לשלם מחיר אישי ועזרה הדדית, ארכאיים ככל שהם מצטיירים. גם באירופה יש שביתות, אבל שם מתנהל דיון ציבורי על מטרותיהן והישגיהן, ולא רק על אורכו של התור לצ'ק-אין. אצלנו, לעומת זאת, נקבעת צדקתה של שביתה על-פי מידת הסבל, האמיתי או המנופח, שהיא מסיבה למגזרים מסוימים במשק, רק להם. דימויו של עופר עיני נקבע בתקשורת על פי מספר הנוסעים לברצלונה, לא על פי העובדים שלמענם הוא נאבק.

מדור הזירה

את המגמה המדאיגה הזאת מובילה בציניות התקשורת. ביום השביתה איש לא התעניין במראות בתי החולים ולשכות הרווחה המושבתים, לא בתביעות העובדים ולא בעמדת הממשלה. העיניים היו נשואות אך ורק לבן-גוריון, השדה, שאותו מכירים השדרים הרבה יותר טוב מלשכות הרווחה. איי לאב יו, טרמינל: אך ורק סיפורים קורעי לב על הילדים שחלמו אנטליה וחלומם עמד להידחות ביממה. החלשים באמת, אלה שלא ראו שדה תעופה מימיהם, שילדיהם לא היו במלון מעולם, לא מצטלמים היטב, ולכן נפקד מקומם מסדר היום התקשורתי וכמותם גם העובדים, שלמענם פרצה השביתה.

בישראל יש עדיין קבוצות רחבות שנופש בחו"ל הוא בעבורם מושא חלומות בלבד. 2.2 מיליון ישראלים יצאו את הארץ במחצית הראשונה של השנה - הם לא כל הישראלים כולם. עממיות ככל שהפכו הנסיעות לחו"ל, עדיין יש כאן ציבורים רחבים שלא ביקרו בנתב"ג 2000. השביתה הכללית פגעה בהם, אבל בתור לקצבה. איש לא ספר אותם.

איש כמובן גם לא ספר את שלושה מיליוני הפלשתינאים, שלא מעזים אפילו לחלום על חו"ל, עם ביטולי טיסות או בלעדיהן. את טעם התורים האין-סופיים, ההמתנות עד בוש, מריטת העצבים וההשפלות הם מכירים היטב, אבל בדרך לעבודה או לבית הספר. "הנוסעים מתבקשים להגיע חמש שעות לפני מועד הטיסה לשדה", והלב נחמץ. לכמיליון ישראלים, ערביי ישראל, זאת שגרה. לפני כל טיסה, עם שביתה או בלעדיה, הם צריכים לעבור את מסלול הייסורים הזה, שעכשיו קוננו עליו בכל תוכניות האקטואליה.

אבל יותר מכל יש להתקומם על אובדן הסולידריות. מסתבר שכאשר הוועדים החזקים במשק משביתים שירותים חיוניים למען חבריהם ברשויות המקומיות, ששכרם הולן במשך חודשים, או למען תוספת מזערית לשכר העובדים במגזר הציבורי, אין אצלנו כל נכונות להזדהות ולהקרבה. זאת בשורה מדכדכת.

בחברה שנמצאת זה שנים בתרדמת חולנית, שבה רק החרדים והמתנחלים עדיין מוכנים להיאבק על עניין ציבורי, תיאורי ה"סבל" של הנוסעים לחו"ל היו תופעה מייאשת. לא נעים להחמיץ טיסה, קשה עוד יותר להפסיד כרטיס, אבל איך אפשר יהיה להוביל כאן אי פעם מאבק חברתי או פוליטי, צודק ככל שיהיה, אם הנכונות לשלם מחיר אישי בעבור מטרה קולקטיווית נעצרת בנתב"ג.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ