רעיון דמיוני

דני רובינשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני רובינשטיין

בסאם אבו ערה, יליד הכפר עקאבה שבנפת ג'נין, ועורך מדור הספורט של העיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה" שמרכזו ברמאללה, נשא לאשה לפני כ-15 שנה בחורה ממזרח ירושלים ושכר דירה במזרח העיר. לפני כשנתיים נאלץ לעזוב את הבית ולשכור דירה ברמאללה, מפני שכתושב הגדה אין לו רשות להתגורר בירושלים. אשתו והילדים נשארו לגור בירושלים כדי לא לאבד את התעודות הירושלמיות, המקנות להם את הזכויות הסוציאליות והרפואיות בישראל. פעם בשבוע הם נוסעים לדירת האב ברמאללה.

כעיתונאי ספורט מרבה אבו ערה לנסוע בכל העולם. לאירופה, למזרח הרחוק. רק למשפחתו בירושלים הוא לא יכול להגיע. הסיפור מוכר, שגרתי. בתקשורת כבר לא מתייחסים לתופעות הללו, גם לא בתקשורת הפלשתינית. במזרח ירושלים מעריכים שמדובר בכ-20 אלף מקרים דומים של משפחות פלשתיניות שבהן ההורים נאלצים לחיות בנפרד משני צדי הגדר והחומות המפרידות בין הגדה לישראל.

מדור הזירה

בהצעה של ראש הממשלה אהוד אולמרט בדבר "הסכם עקרונות" להקמת מדינה פלשתינית בגדה ובעזה (שפורסמה ב"הארץ" בשבוע שעבר) מדובר בעיקר על נושאים גיאוגרפיים: על ויתורים בשטח כל שהוא, על גבולות, על גושים ועל חילופי שטחים. כמו כן, בפגישות עם טוני בלייר דובר בפעם המי יודע כמה על הקלות במחסומים ובמעברים. בשום מקום לא דובר על הרעיון, שנשמע כיום אולי דמיוני, שביום מן הימים יהיה חופש תנועה כמעט מלא לכל תושבי הארץ. שלכך צריך לשאוף.

זה לא צריך להיות דבר מוזר. במשך 25 שנה, כמעט שנות דור (1967-1991), היה חופש כזה. מרפיח בדרום ועד ג'נין בצפון לא היה אפילו מחסום אחד. למשה דיין, שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, היה חופש התנועה בחזקת עיקרון מקודש. זו ארץ קטנה יחסית. יהודים וערבים גרים בה בשכנות צפופה. גם אם קיים עכשיו צורך למלא אותה בגדרות ומחסומים, תמיד צריך לתכנן ולחתור למטרה ברורה: איך להיפטר מכל אלה.

הסכם עקרונות שיכלול את חופש התנועה הוא צורך חברתי ומדיני. אבל יותר מכל הוא צורך כלכלי ממדרגה ראשונה. פרופ' אפרים קליימן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהוא קרוב לוודאי המומחה הראשון במעלה לכלכלה הפלשתינית, טוען זה שנים שהכלכלה הפלשתינית היתה, ותהיה בעתיד הנראה לעין, תלויה במשק הישראלי. זאת מכיוון שישראל היא השוק הפוטנציאלי הגדול, המושך והקרוב, הן למוצרים פלשתיניים מענפי החקלאות והתעשייה, והן לכוח העבודה הפלשתיני. הכלכלות של הארצות הערביות השכנות מתחרות בכלכלה הפלשתינית ולא יכולות לשמש אלטרנטיווה לישראל.

המשק הישראלי מספק עבודה לעשרות אלפים, ואולי יותר, תאילנדים, סינים, רומנים, ואחרים מכל פינות העולם - ומונע פרנסה מהשכנים. איך צריך להרגיש פלשתינאי מובטל (ומדובר ברוב כוח העבודה בשטחים) העומד מעבר לגדר ורואה בעיניים כלות את פועלי כל העולם מרוויחים אצל הישראלים שרוממות הדו-קיום והחתירה להסדר בפיהם - אולם בפועל הם מרעיבים אותם.

ההפרדה היא כורח ביטחוני, ואיש אינו מזלזל בכך. אבל כשמדברים על הסכם עקרונות יש לדעת, שההפרדה הקיימת עכשיו הורסת ולמעשה מחסלת את הכלכלה הפלשתינית. אין סיכוי לשום תהליך מדיני ולשום הסדר כשהמשק הפלשתיני הולך מדחי אל דחי ורמת החיים בשטחים נסוגה ומידרדרת, ומצד אחר הכלכלה הישראלית משגשגת ופורחת. המחסומים והגדרות הפכו זה כבר לחזון ולאידיאולוגיה שרוב הישראלים מאוחדים סביבם. זהו חזון המבוסס על ייאוש ואכזבה - ואם מבקשים לחתור להסדר, יש לחשוב כיצד משיגים את ההיפך. כיצד הורסים את חומות ההפרדה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ