רעבים לעבודה

דני רובינשטיין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דני רובינשטיין

ההכנות לוועידה האזורית מתקדמות לכאורה כשורה - ראש הממשלה אהוד אולמרט ויו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) קרובים להסכמה על מסמך עקרונות משותף. אולם העניינים בשטח נותרו יגעים כשהיו. נוכח המציאות הקיימת בשטחי הגדה ועזה, כל הדיבורים על מסמכים, ועידות ועקרונות לא שווים הרבה. צריך לראות את כותרות התקשורת הערבית בכלל והתקשורת פלשתינית בפרט, המדווחות כל יום על הרוגים ופצועים, על תקריות המוגדרות מעשי טבח, או רצח בדם קר, ולצרף אליהן את דיווחי הנשים מ"מחסום ווטש", המספרות על התעללויות והשפלות - כדי להבין שהמרחק בין דיבורים למעשים הוא עצום.

העיסוק הנוכחי בסעיפי העקרונות - גבולות זמניים, שכונות ירושלים, מעבר לעזה, האגן הקדוש, גושי ההתנחלויות ושיבת הפליטים - נראה עכשיו כדפדוף בדפים בלים של ספר ישן. בשנים שחלפו מאז הסכם אוסלו הפכו נציגי הצדדים בנושאים הללו שוב ושוב, עד שנמאס. לפני שבע שנים פרצו עימותי הדמים של אינתיפאדת אל-אקצה, ובינתיים ערפאת מת ממחלתו או חוסל, בניית גדרות וחומות ההפרדה נשלמה כמעט לגמרי, בעזה קם שלטון חמאס שאיננו מוכן להתפשר, והמולדת הפלשתינית חולקה לשניים. על רקע זה נראים הניירות של קמפ-דייוויד 2000, ועמם מסמכי טאבה ומתווה קלינטון, כמגילות עתיקות שטובות לחוקרי ההיסטוריה ולא למדינאים העוסקים בהווה.

סקר דעת קהל שפירסם בסוף השבוע "מרכז ירושלים לעיתונות ותקשורת" בהנהלת רסאן אל-חטיב, מי שהיה שר התכנון בממשלה הפלשתינית, מאשר טענות אלה. מאז שסקרי דעת הקהל הפלשתינים שגו בהערכות לגבי תוצאות הבחירות לפרלמנט ולא חזו את הניצחון הדרמטי של חמאס, קיימת נטייה לפקפק במהימנות הסקרים הללו, אבל במקרה הזה מדובר בכמה תוצאות שאין לערער עליהן. הממצא הבולט ביותר הוא שכמעט 94% מהפלשתינאים מתנגדים לשליטה ישראלית כלשהי במתחם אל-אקצה - לא למעלה ולא למטה. ממצא מעניין נוסף הוא ש-82% מהנשאלים לא מסכימים שגושי ההתנחלויות יישארו בשליטה ישראלית. וחשוב מכל: כמעט 70% תומכים בשיבת כל הפליטים למולדתם (קרי, לתחומי מדינת ישראל), והם דוחים רעיונות של פיצויים, שיבת חלק מהפליטים, או זכות שיבה למדינה הפלשתינית בלבד.

אם משווים נתונים אלה, ודומים להם, לנתוני הסקרים שנעשו בעבר, ברור שחלה הקצנה בעמדות הציבור הפלשתיני. העובדה שתהליך השלום נכשל, שאנחנו שרויים במשברים המלווים בשפיכות דמים מתמדת, ושהמצוקה הפלשתינית גוברת, לא הפכה את הציבור הפלשתיני למתון יותר, להיפך. המסקנה היא שהבעיה איננה בפוליטיקאים הפלשתינאים, אלא בציבור הרחב. כלומר, אפשר ללחוץ על אבו מאזן ועל אנשיו, ולשכנע אותם לוותר ולהתפשר, אבל זה לא יקדם דבר. מה שנחוץ הוא לשכנע את העם, ואפשר לעשות זאת רק באמצעות הכלכלה.

בשבוע שעבר ביקרתי, עם חברים, אצל ראש עיריית חברון חאלד עוסיילי. הוא סיפר על הבעיות שיש לו באספקת חשמל ומים, ובעיקר על האבטלה ההולכת וגדלה בעירו. חברון היתה פעם מרכז חשוב של תעשיית ייצור נעליים, לישראל ולחו"ל, ועכשיו התוצרת הזולה מסין הרסה הכל. לדבריו, מערכת הביטחון הישראלית תסיים בקרוב את בניית הגדרות ומתקני מסוף המעבר בתרקומיה, ואז תנחת על הר חברון מכת מוות, משום שמספר המשאיות שיעברו במסוף מדי יום יקטן בהרבה. עוסיילי ממש מתחנן שיתנו יותר רשיונות מעבר לפועלים שיעבדו בישראל, ואומר שאם לא יעשו זאת חברון תהיה עזה מספר שתיים. במלים אחרות, כל עוד ישראל מגביהה את חומות ההפרדה והפלשתינאים הופכים עניים יותר - כל הפלפולים על עקרונות ההסדר לא שווים הרבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ