גדעון לוי
גדעון לוי
גדעון לוי
גדעון לוי

על ידידות כארצות הברית אפשר לסמוך: בעלת בריתנו הנאמנה שוב נחלצה לעזרתנו. אלמלא התקשורת האמריקאית, לא היינו יודעים דבר וחצי דבר על ליל המסתורין ההוא. רק בזכותה מתחיל עכשיו הערפל להתפזר. איזו תעודת עניות היא זאת שעשרה ימים אחרי הפעולה-לא-פעולה של חיל האוויר בסוריה, הישראלים נידונים לגשש באפילה, או לסמוך על התקשורת האמריקאית, כאילו אין עיתונות בישראל.

שילוב של צנזורה גורפת ועיתונות שאינה נאבקת די על חופש המידע הוא מסוכן. ישראל תוקפת, או לא תוקפת, מפציצה או לא מפציצה, מי יודע מה - דבר לא נמסר לציבור, הכל חשאי, בלא כל פיקוח או ביקורת ציבוריים. הציבור מצטווה לשתוק ולתמוך בעיוורון בממשלה ובצבא שלו, יהא אשר יהא. זהו מצב בלתי נסבל בכל מקרה, אבל הנסיבות המיוחדות של האירוע בסוריה הופכות את החשיכה למסוכנת במיוחד.

מדור הזירה

במשך חודשים ארוכים מלעיטה אותנו מערכת הביטחון באזהרות בלתי פוסקות מפני עימות עם סוריה. מעולם לא התחוורו מקור האזהרות הללו ומידת אמינותן. צרכן החדשות הממוצע יודע רק שסוריה הציעה שלום והזהירה מפני מלחמה. הוא גם יודע שישראל לא נענתה להצעת השלום בחיוב, היא אפילו לא ניסתה לאתגרה ולבדוק את רצינותה. המצב נפיץ, שבה ואמרה לנו מערכת הביטחון. ואז פתאום, לילה לא עבות אחד - בום.

מטען חשוד מצפון קוריאה, לפי ה"וואשינגטון פוסט"; ידע טכנולוגי צפון קוריאני להעשרת אורניום, לפי רשת פוקס; טיסת צילום, לפי ה"ניו יורק טיימס", או מערכות נשק עם בור באדמה, לפי סי-אן-אן - לך תדע. אבל הבעיה אינה גלומה רק באמירה "לך תדע", אלא בעיקר ב"לך תדע אם זה היה מוצדק".

האם שוב יצאנו להרפתקה צבאית, כפי שנטען, מסוכנת וחסרת שחר, או אולי אכן התבצעה פעולה חיונית מאין כמותה. על רקע אזהרותיה של מערכת הביטחון עצמה מפני נפיצות המצב, יש לדברים הללו משמעות גורלית. ואם חלילה תפרוץ עכשיו מלחמה עם סוריה, מה יאמרו? שהמצב היה נפיץ בלאו הכי והפעולה ההיא לא שינתה? נצא למלחמה, כשאנחנו אפילו לא יודעים מה עשו או לא עשו בשמנו בשמי סוריה?

החשדות כבדים. בראש מקבלי ההחלטות בישראל עומדים כיום ראש ממשלה שמאחוריו כישלון צבאי מוכח ושר ביטחון בעל נטייה מולדת להרפתקנות. אין איש שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, ודאי לא על אהוד אולמרט ואהוד ברק. האחד רוצה למחות את כתמי כישלונו בלבנון והשני רוצה להוכיח כי הוא טוב מקודמו. לכך יש להוסיף גם צבא חבול, השואף אף הוא להשכיח את כישלונו. ואנחנו? אנחנו נדרשים לתמוך בהם ובפעולותיהם, בעיניים עצומות.

הנימוק השגור לשתיקה המהדהדת היא שישראל אינה רוצה להביך את סוריה ולגרור אותה למלחמה. זהו נימוק משונה. צריך לקוות שהוא הובא בחשבון לפני שמטוסי חיל האוויר יצאו לאן שיצאו, אם יצאו. סוריה תגמול או לא תגמול לישראל לא בגלל דיבוריה אלא בגלל מעשיה. פרסומים אינם מוציאים מדינה למלחמה.

העיתונות הישראלית התמסרה למסך העשן בלא תנאי. אין זה תפקידה של העיתונות לשקול שיקולים של מלחמה, תפקידה הוא לדווח. כשהיא אפילו לא מנסה להיאבק על כך, היא מועלת בתפקידה.

כצפוי, מסך העשן הולך ומתפזר בינתיים, ולא בזכות העיתונות בישראל. רק אחרי שהכל יתחוור נדע אם נכון היה לסכן מצב כה נפיץ, או שמא הסתבכנו בעוד הרפתקה, אם בכלל. בינתיים הבה נודה ל"וואשינגטון פוסט" על שירותי המידע שלו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ