הבעיות כבר כאן

דני רובינשטיין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני רובינשטיין

מקורות פלשתיניים וישראליים שותפים להערכה, שהפגישות הקבועות בין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ליו"ר, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), שיימשכו מחר אחרי שובו של אבו-מאזן מארצות הברית ומפורטוגל, היו חשובות ויסודיות. אולי היסודיות ביותר שהיו אי פעם בין השניים.

לאבו-מאזן ניסיון רב בפגישות עם אישים ישראלים, לאולמרט אין ניסיון כזה עם אישים פלשתינאים. כראש עיריית ירושלים הוא נפגש עם אנשי עסקים ועם קבלנים ערבים, אך לא עם אישים פוליטיים, וודאי לא עם מנהיגים ופעילים לאומיים. מסתבר, שהשניים משוחחים באריכות וברצינות, מקשיבים זה לזה ולומדים להכיר מה מציק לצד האחר.

מדור הזירה

פרטים שנודעו מהשיחות מעוררים, כצפוי, גם בעיות. אחת מהן התעוררה אצל הפלשתינאים בעקבות משפט אחד שאמר אולמרט בישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. התקשורת הישראלית ציטטה את ראש הממשלה כך: "אבו-מאזן וסלאם פיאד רוצים לעשות אתנו שלום, דוגלים בפתרון שתי מדינות ותומכים בכך שישראל היא מדינה בעלת צביון יהודי". התקשורת הפלשתינית שינתה מעט את סוף המשפט, כך: "עבאס ופיאד מכירים בישראל כמדינה לאומית יהודית".

לכאורה משפט כזה אינו צריך לעורר שום התרגשות. בכל הסקרים שנערכו במשך השנים בגדה ובעזה נמצא רוב פלשתיני ברור וקבוע, המוכן לפתרון של שתי מדינות. אך מתברר, שהדברים אינם כה פשוטים. המשפט של אולמרט עורר תלונות ותגובה כועסת של דוברי חמאס, אך לא רק שלהם.

תגובה מפורטת וארוכה היתה של חאלד עמאיירה, פעיל חשוב של חמאס מחברון: "הדברים הללו של מחמוד עבאס הם איוולת אסטרטגית; ויותר מכך, הם דברים בוגדניים בעלי השלכות על גורלם של מיליוני פלשתינאים במולדת ובפזורה". עמאיירה הסביר, שהפגיעה היא בראש ובראשונה ביותר ממיליון הערבים הפלשתינאים שהם אזרחי מדינת ישראל.

לדעתו, הכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית הופכת את ערביי ישראל לאזרחים זמניים, גויים (הוא השתמש במלה זו), חוטבי עצים ושואבי מים של עם האדונים, והם מועמדים לטרנספר משום שאינם יהודים. לדבריו, בישראל מגדירים את המדינה כיהודית ודמוקרטית, וה"יהודית" מקדימה תמיד את ה"דמוקרטית". עובדה זו, לדבריו, מבהירה היטב, שאם קיימת סתירה בין שני המונחים - הראשון גובר.

הפגיעה השנייה שעליה עמאיירה מצביע היא במיליוני הפליטים, המאבדים את זכות השיבה לבתיהם ולרכושם משום ששיבתם תביא לאובדן אופיה היהודי של מדינת ישראל.

מעניין להיווכח, שאבו-מאזן לא הגיב. אין זו הפעם הראשונה שמאשימים אותו בוויתור על זכות השיבה. מקורביו טוענים זה כבר, שעל זכות אי אפשר לוותר.

גם אנחנו היהודים איננו מוותרים, ואיננו יכולים לוותר, על זכותנו ההיסטורית לנחלת אבותינו בחברון, שילה וענתות. אבל הרוב בישראל מוכן לוותר על הגשמת הזכות לריבונות יהודית ולהתיישבות יהודית באתרים התנ"כיים הללו. כך ביחס לפלשתינאים. לרובם המכריע ברור, שאין שום אפשרות לשיבת מיליוני פליטים לבתיהם ולאדמתם ביפו, רמלה וחיפה.

הכל יודעים, שזה הקו האדום האמיתי של ישראל. באין ספור הדיונים על פתרון בעיית הפליטים ובהצעות לפתרונה עלתה נוסחה לחלוקת המונח "זכות השיבה" לשניים: זכות ושיבה. הזכות קיימת; אין לערער עליה, גם לא על הניסוח הבעייתי משהו של החלטה 194 של האו"ם המכירה בה. אבל שיבה מעשית לתחומי מדינת ישראל - היא בלתי אפשרית.

אין זו התחכמות, אלא ניסיון אמיתי להתמודד עם הבעיה, הנוגעת לנימים הרגישים ביותר של הציבור הפלשתיני. אחרי 60 שנה, מדינת ישראל חזקה דיה כדי לחדול מלערער על זכות השיבה - בשעה שברור, ששיבה מעשית לא יכולה להיות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ