טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אודי אלוני | תראו מי כועס

תגובות

בציבור רווחת העמדה, שהפילוסוף בא לייצג חיפוש של אמת אוניוורסלית בעולם של נרטיבים מתחרים. כבר בתקופת סוקרטס הציגה התרבות את הסופיסט, "הפילוסוף להשכיר", כהיפוכו של הפילוסוף; האחד מחפש את האמת, ואילו האחר משתמש בכישוריו כדי לקדם קבוצות כוח. כאשר ניטשה לימד אותנו שאין פילוסופיה שמאחוריה לא עומד פילוסוף בעל אינטרסים פרטיקולריים, הוא חיבל במושג האמת האוניוורסלית וסימן מטרה אחרת לפילוסופיה. בעקבותיו ניסו רבים לחבר ולפרק את רסיסי האמת.

כמה פילוסופים הגונים ניסו לשקם את מושג האמת האוניוורסלית מערימת הריסותיו, אך במקביל המציאה תרבות ההמונים את הפילוסוף של תקשורת ההמונים. מודל זה מנצל באופן ציני את אמונת הציבור ב"פילוסוף" - ואמונתו שהפילוסוף רודף אחרי האמת - כדי לשרת מרכזי כוח.

כך התנהל צה"ל כאשר נתן לפילוסוף אסא כשר להכשיר את הקוד הלא מוסרי שלו. כך גם נתנו ניקולא סרקוזי וממשלת אהוד אולמרט - בתקופת מבצע עופרת יצוקה - לברנאר אנרי-לוי להכשיר את הקוד הלא מוסרי של הליברליזם המערבי (אשר כשלעצמו מכיל סעיפים מוסריים למכביר).

אנרי-לוי, במאמר שפירסם ב"הארץ" להגנת דומיניק שטראוס-קאהן ("מה שידוע לי על דומיניק שטראוס-קאהן", 17.5), התחיל כל משפט ב"אני כועס", על משקל "אני מאשים". הנה האני כועס שלי: אני מקבל את אנרי-לוי, שצעד עם המורדים המזוינים כדי לשחרר את העם הלובי מהשלטון הרודני של מועמר קדאפי. אך אני כועס על כך שבמקום לתמוך בדרישות הפלסטינים, בחר לצעוד עם צבא הכיבוש ועם חיילי צה"ל בעת שנכנסו לעזה במבצע עופרת יצוקה. אני כועס על כך שבמקום להיות על המשט לעזה, תקף בחריפות את המורדים הלא מזוינים של המשט, שהפליגו כקואליציה של תנועות סולידריות לשחרור הפלסטינים משלטון הכיבוש האלים ורב השנים.

אני מקבל את אנרי-לוי שנאבק בכתיבתו נגד הדיקטטורה של טהראן, אך אני כועס על כך שהוא מכחיש את העובדה, שנדה אגא-סולטאן, הצעירה שנורתה למוות בטהראן על ידי הדיקטטורה האיסלאמית, ובסאם אבו-רחמה, שנורה למוות בבילעין, שניהם קורבנות של דיכוי זהה.

אני מקבל את אנרי-לוי המתאר בעט אמונה את פני גלעד שליט, מבטו, שבריריותו ואנושיותו בווידיאו הקורע לב מהשבי, אך אני כועס על כך שבמקביל הוא מוחק את פניהם של אלפי האסירים הפלסטינים, המושפלים זה עשרות שנים בבתי הכלא של הכיבוש.

אני מסכים לכך שאנרי-לוי, בניסיון לעזור לחברו שטראוס-קאהן, תקף את מערכת המשפט והתקשורת בארצות הברית וטען שהן מבטאות סוג של קניבליזם, המקריב את היחיד למען סיסמאות וסטריאוטיפים של צדק. אך אני כועס על שתיקתו הרועמת כשאותה מערכת משפט ותקשורת באמריקה עשו בסופו של יום לשחרור המיידי (בלא הגבלות ובלא מושבעים) של חברו, גבר שאמינותו מוטלת בספק לא פחות מאמינות הנפגעת (כפי שהוצגה על ידי הסניגוריה).

אני כועס על כך שהמציא תיאוריה שאינה תואמת את המציאות על עדיפות הקורבן (המהגר, השחור, האשה) בשיטה האמריקאית - רק כדי להגן על חברו הכוחני. בכך שיתף פעולה במחיקת העוול היום יומי שמערכת המשפט הקפיטליסטית האמריקאית עושה למיליוני שחורים, מהגרים ועניים, השוהים בכלא האמריקאי או מגורשים מהמדינה.

אני מסכים לכך שאנרי-לוי תוקף את הפוריטניות האמריקאית, שיצרה את ציד המכשפות הידוע של הימין והשמאל שם, אך כועס על כך שלמען חבר הוא התגייס לפגוע באמינות של מתלוננת אונס אחרת נגדו, טריסטן בנון, שבאומץ לב העזה לצאת לתקשורת. בכך החזיר אחורה שנות דור את המאבק למען נפגעות אונס.

אלה הסיבות לכך שבעיני רבים אנרי-לוי אינו נתפש כפילוסוף הנלחם למען צדק אוניוורסלי ולא כעיתונאי רודף צדק, אלא כחייל יהודי בלגיון הזרים האירופי. כמשרתם של שני אדונים, שהם בעצם אחד: האידיאולוגיה הקולוניאלית-הליברלית והאידיאולוגיה הציונית.

לכן אני קורא לאנרי-לוי: אנא, היה אדם בכל מקום. צעד אתנו בספטמבר לשחרר את פלסטין מהכיבוש ואת ישראל מהציונות. אינני מבקש חלילה מסרקוזי שיפציץ את ישראל, אני רק מבקש שצה"ל לא יקבל אספקת נשק מהמערב, ושחייליו ינצרו את נשקם, אם וכאשר נצעד להפיל את חומות האפרטהייד. המזרח התיכון מחפש מרחב חדש של חופש לכל. אמרת שדיקטטורות לא נשארות לנצח, לכן גם אנו לא נפסיק, עד שבין הירדן לים יהיו צדק ושוויון לכל אדם.

הכותב הוא במאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות