המבחן של נמרודי

אהוד אשרי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אהוד אשרי

עופר נמרודי, הבעלים של "מעריב", עובר בימים אלה חוויה לא מוכרת - מינוי העורכים הראשיים, דורון גלעזר ורותי יובל, מתקבל בהערכה ובפרגון נדירים, שהמו"ל החבול לא זכה להם מעולם. 15 שנה לאחר שרכש את העיתון מסתמנת סוף סוף האפשרות שייחלץ ממעמד האאוטסיידר של העיתונות המודפסת ויזכה למעמד שווה במועדון האקסקלוסיווי של המו"לים הוותיקים, שבניגוד אליו, נולדו לתוך הענף.

את השינוי בכיוון הרוח צריך לזקוף קודם כל למה שגלעזר ויובל מייצגים - עיתונות מסורתית, עצמאית, חוקרת, שלא קשורה בטבורה לבעלי הון, לא מסתופפת בצל קורתם של פוליטיקאים ולא נגועה בפופוליזם חנפני. שניהם צמחו בבית הספר הסולידי של קבוצת "הארץ" ושניהם הוכיחו שאפשר לשמור על עקרונות העיתונות הקלאסית גם בסביבה המסחרית של "ידיעות אחרונות" וערוץ 2.

במובן זה מאותת מינוים על כוונה לחולל תפנית באתוס המקצועי של "מעריב", בעיקר בחמש השנים האחרונות. העורך היוצא, אמנון דנקנר, היה מגינו הנמרץ של נמרודי בפרשות הפליליות שהסתבך בהן, ומינויו נתן את האות לשתי מגמות מרכזיות בקו המערכתי: עממיות על גבול הסנסציונליזם, ומאבק נגד "כנופיית שלטון החוק" (והאליטות הישנות בכלל). גלעזר ויובל היו מראשי מבקריו של נמרודי בתפקידיהם הקודמים; בחירתם לתפקיד מתפרשת כהכרזה על דרך הפוכה - חיסול הפופוליזם הטאבלואידי והתייצבות בחזית המאבק למען שלטון החוק. המסר ברור: נמרודי הישן מת, קבלו את נמרודי החדש.

גם נמרודי יודע שהמינויים החדשים לבדם לא יעשו את השינוי ולא יצילו את "מעריב" מקריסתו (הפסד תפעולי של 30 מיליון שקל ב-2006 והפסד כמעט כפול ב-2007). עברו הימים שבהם גורלם של עיתונים נקבע על ידי עורכיהם. "מעריב" יוצא לדרך חדשה בעולם אכזרי: הטלוויזיה והאינטרנט מתחזקים בכל יום, "ידיעות אחרונות" מוציא עיתון כלכלי וגם החינמונים מתעקשים לנגוס מהעוגה. במציאות כזאת, כל העצמאות שנמרודי הבטיח לעורכיו וכל הכישרונות שהם מתכננים לגייס לא יספיקו להביא את המהפכה. הוא חייב לספק להם את התנאים הכלכליים הדרושים, אחרת יירדו לטמיון כל הכספים (לפי ההערכות, כ-100 מיליון דולר) שכבר שפך לעיתון.

במובן זה, התמקדות בעורכים מחטיאה את העיקר. המבחן האמיתי הוא של נמרודי עצמו. הוא זה שצריך להוכיח את מחויבותו האישית והעסקית לשיקום "מעריב" נגד כל הניסיון המר וכל ההערכות הפסימיות. הוא זה שצריך להבטיח לעיתון נשימה ארוכה במונחים של שנים, לא חודשים. הוא זה שצריך להתגבר על התנגדות שותפו, ולדימיר גוסינסקי, להמשיך להזרים כסף לעסק המפסיד. הוא זה שצריך לתת לעורכיו סביבת עבודה בטוחה, מקצועית ועצמאית. האם הוא מסוגל?

ב"מעריב" מנסים להקרין ביטחון. אומרים שגלעזר ויובל לא היו באים בלי ערובות מוצקות; מציינים שנמרודי לא היה נכנס להרפתקה אילו תיכנן לסגור את הברז; מפרטים באופטימיות את התוכנית האסטרטגית - שינוי הצמרת הניהולית והמערכתית (שכבר נעשה); הזרמת הון חדש מהבעלים (ואם גוסינסקי יסרב הוא "ידולל"); גיוס הון מהציבור (על סמך השינויים המובטחים); התייעלות המערכת (דרך איחוד אגפים ותפעול מרבי של העיתונאים). על הנייר זה מבטיח. במציאות זה דומה יותר להימור אחרון על כל הקופה.

גם מי שאינו קשור ל"מעריב" צריך לרצות שההימור יצליח. מישהו צריך לבלום את השליטה המוגזמת של "ידיעות אחרונות" בשוק התקשורת הפופולרית. לא מוגזם לומר שהדמוקרטיה הישראלית בכבודה ובעצמה זקוקה ל"מעריב" יציב ותחרותי, משקל נגד (אבל לא חיקוי) ל"ידיעות אחרונות" הדומיננטי. מספיק לראות את השפעת הקמפיין האגרסיווי שמנהלים המוזסים לטובת השר דניאל פרידמן ומשנתו, כדי להבין את הצורך באלטרנטיווה. השאלה אם באמת קם נמרודי חדש, הבנוי לעמוד באתגר, מחכה עדיין לתשובה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ