בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאומית ודמוקרטית

תגובות

במאמרה "עדיין דמוקרטיה?" ("הארץ" 15.11) מגיעה שולמית אלוני למסקנה, כי אין לדרוש מן הפלשתינאים להכיר בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. הטעם העיקרי והעקרוני לכך, לטענתה: טעות היא לחשוב שהסכסוך המתנהל בארץ מאז תחילתו של המפעל הציוני הוא על הגדרה עצמית לאומית לשני עמים - היהודי והפלשתיני - הרואים שניהם בארץ ישראל את מולדתם. זאת, מפני שהיהודים הם אמנם גם דת וגם עם (people), אך אינם לאום (nation). הגדרת הלאום, לדבריה, נקבעת רק על פי אזרחותו של אדם ואינה מתחשבת בדתו או במוצאו או בזיקתו השבטית. מדינת ישראל כדמוקרטיה היא מדינת כל אזרחיה, וממשלת ישראל מייצגת את כל הישראלים ורק את הישראלים.

אלוני מעבירה בכך אל לב הסכסוך היהודי-פלשתיני את הטענה המושמעת בדרך כלל בהקשר הפנים-יהודי של הוויכוח, מפי יהודים הרוצים להתרחק ממה שהם רואים כעולה הבלתי צודק של הדת היהודית וממסדיה. אלא שבניסיון לנתק בין יסודות דתיים ללאומיים ביהדות בהקשר היהודי-ערבי, מדגישה אלוני דווקא את החולשה שממנה סובלת עמדה זו בהקשר של הוויכוח על הקשר שבין היסודות הללו ביהדות המודרנית, במפעל הציוני ובמפעל המדינה. זאת מפני שאלוני "מקימה" כאן קולקטיב אזרחי "ישראלי" חסר שורשים ותרבות, שכלל לא ברור כי הערבים משתייכים ורוצים להשתייך אליו, ובעיקר מדוע הוא כאן, ואיך הוא ישרוד באזור שעקרונות הזהות העמוקים שלו - אולי לצערה של אלוני - הם שילוב מורכב, חזק ודינמי בין יסודות דתיים ללאומיים.

הניתוח הרגיל של הסכסוך בין ערבים ליהודים מבוסס על שלושה אדנים: אזרחות, שהיא קשר משפטי בין אדם למדינה שבה הוא חי, שאינו מבוסס על לאום או על דת; לאומיות, שהיא השתייכות תרבותית אתנית ייחודית לקבוצות בעלות ממד היסטורי; ודת, שהיא מאפיין תרבותי מרכזי של קבוצות בהיסטוריה האנושית. אצל עמים רבים, הקשרים בין לאומיות לדת מורכבים. עקרון היסוד של הסכסוך הוא זה של הגדרה עצמית של עמים - יחידת הבסיס של הלאומיות. מדינת הלאום אינה מדינת כל אזרחיה אלא דווקא המדינה של עם הרוב, או הקולקטיב הלאומי החי בה. צודקת אלוני בטענתה כי מדינה, ובוודאי דמוקרטיה, היא במובן חשוב מדינת כל אזרחיה, וכי זהו קשר שאינו מבוסס על זהות דתית או לאומית. אולם מכך לא נובע שכל מדינה דמוקרטית חייבת להפריט את כל הזהויות הלא אזרחיות של תושביה ולהטמיע אותן בתוך האזרחות. המיעוט הערבי בישראל, באמצעות מנהיגיו ומסמכי החזון שלו, למשל, תובע דווקא הכרה בזהותו הלאומית הנפרדת, בנוסף להכרה בשוויון הזכויות האזרחי שלו זכאים חבריו.

הניסיון לעקר את הלאומיות היהודית כמרכיב מרכזי של מדינת ישראל מנוגד איפוא לציונות, להיסטוריה של הקמת המדינה, להחלטות בינלאומיות שהכירו בזכותם של היהודים להגדרה עצמית, לעמדת רוב תושבי ישראל היהודים, הרוצים שישראל תמשיך להיות מדינת הלאום שלהם, ולעמדת הערבים אזרחי ישראל, התופשים את עצמם כערבים פלשתינאים בלאומם וכישראלים רק באזרחותם. הוא אינו מתחייב מהדמוקרטיה, ובתנאי הארץ הוא אולי מנוגד לה. שלילת הלאומיות היהודית גורמת לאלוני לשבש גם את מהותה של השאיפה הנמשכת של יהודים - לאו דווקא דתיים - לעלות לישראל. בניגוד מובהק לעמדתה, הם אינם מחליפים את זהותם היהודית בזהות ישראלית, אלא באים לישראל כדי לתת למרכיב היהודי בזהותם אפשרות להתממש באופן מלא יותר גם בחיים הציבוריים.

זו השאיפה שהניעה את התנועה הציונית מלכתחילה. זו השאיפה העומדת ביסוד המאבק לשימור האופי היהודי של המדינה. זו השאיפה המוכרת במשפט העמים כזכותם של עמים להגדרה עצמית. בזכות הזאת נתבעים הפלשתינאים להכיר.

הכותבת היא הנשיאה המייסדת של מציל"ה - מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו