מדע בדיוני

דן בן-דוד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן בן-דוד

מה לעשות, כשארגון התומך ברבים מהנושאים שגם אני תומך בהם מעגל פינות באופן שיטתי במשך שנים כאמצעי לקידום השקפת עולמו? כאשר אין מסתפקים בעובדות ומציגים תמונה חלקית בלבד, הכוללת מספרים שנבחרו בפינצטה, מסתכנים ביצירת אי אמון ציבורי לגישה החברתית כולה.

פול קרוגמן כתב פעם על התופעה של בעלי עניין המקימים ומממנים מכוני מחקר, המהווים עולם אינטלקטואלי מקביל לאקדמיה. כך, לפי קרוגמן, נוצר עולם של מדענים כביכול, בעלי קריירות המבוססות על שמירת קו אידיאולוגי במקום על מחקר העומד בשיפוט מדעי. לדבריו: "יש סיבות רבות מדוע מחקר מזויף הוא כה יעיל. סיבה אחת היא, שמי שאינם מדענים מתקשים לפעמים להבדיל בין מחקר לסינגור (advocacy). אם יש במסמך מספרים ולוחות, הרי זה בוודאי מדע, נכון?"

מדור הזירה

המסמך השנתי של מרכז אדוה, "תמונת מצב חברתית 2007", התפרסם השבוע. מתחת לכותרת "הצמיחה אינה מיטיבה עם כולם" הובא גרף, המראה את השינויים בשלושה עשירוני הכנסה: הכנסת העשירון העליון עולה בהתמדה, ואילו הכנסות שני העשירונים האחרים, השישי והשני, נראות מדשדשות במקום מאז 1990. ההסבר המצורף לגרף מתאר רק את העלייה התלולה בהכנסת העשירים. השילוב של כותרת מגמתית, גרף והסבר חלקי מניב מסר ברור לכאורה על מה שאירע לעשירונים הנמוכים במשך השנים.

בעמוד אחר נמצאת הטבלה המרכזית, שכה אוהבים לצטט בתקשורת. נראה בה איך קטן חלקם של כל שמונת העשירונים התחתונים בעוגת ההכנסות הכוללת במשק. גידול היה רק בחלקם של שני העשירונים העליונים, בין 1990 ל-2006. השילוב בין הטבלה לבין כותרות שצוטטו לעיל מוביל את הקורא למסקנה המתבקשת: "הצמיחה בישראל רק לעשירונים העליונים", כפי שנכתב ב-Ynet בצירוף הטבלה לאחר פרסום הדו"ח בשנה שעברה.

אך האמת אינה תואמת את הרושם שניתן לקבל מדו"ח אדוה. אילו היו מראים את ההכנסות של כל עשירון ב-1990 לצד ההכנסות ב-2006, כמו בטבלה המצורפת למאמר כאן, היה אפשר להבחין בבירור בגידול בהכנסות של כל אחד מהעשירונים. אבל אז לא היה אפשר להסיק שהצמיחה פגעה בחלשים.

הבעיה האמיתית אינה ירידה תלולה ברמת החיים של העניים, אלא גידול מתמיד באי שוויון. זאת תופעה חמורה, המתפתחת בהתמדה כבר שלושה עשורים ברציפות ומביאה את ישראל לקרבת הפסגה הלא מכובדת של המדינות הפחות שוויוניות במערב.

כתוצאה של מדיניות ציבורית המושפעת בעיקר משיקולים צרים, אישיים וסקטורליים, המדינה משאירה מאחור חלק גדל והולך של החברה הישראלית. החינוך הגרוע שהיא נותנת והתשתיות הרעועות שהיא מספקת מונעים מציבור מתרחב והולך יכולת להתמודד במשק תחרותי ובחברה מודרנית.

כאן טמונה הסכנה בדו"חות ובהצהרות מטעים, גם אם הכוונות טובות. הציבור עלול לחוש שהכל מדע בדיוני, ובמקום להתעמק בשורשי הבעיות ימשיך בצעדי ענק אל פיצוץ חברתי.

הכותב הוא מרצה לכלכלה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ