בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבי בראל | קום התנערה עם חלכה

46תגובות

אז מה היה לנו עד כה? נשיא מושחת בתוניסיה ברח - והתוניסאים זכו לתשואות מכל העולם. הפגנות מחאה במצרים - וחשרת עננים מתעבה מעל כולם. הפגנות מחאה באיראן - העולם צוהל. ראש ממשלה מודח בלבנון - אימה ופחד. נשיא עיראקי מופל בהתקפה צבאית - דמוקרטיה. הפגנות סוערות בתימן - מרתק, אבל לא כל כך חשוב.

מדוע ההבדל הזה בתגובות? לכאורה, מזרח תיכון חדש כמו שתמיד רצה המערב, אבל משהו בכל זאת לא מסתדר. זה לא המזרח התיכון שעליו חלמו במסדרונות הממשל האמריקאי של הנשיא בוש ולא זה שהזין את הזיותיו של בנימין נתניהו. פתאום נחת במגרש שחקן חדש, בלתי צפוי - הציבור.

עד כה נחלק העולם לשניים: מדינות "מסובכות", שבהן השלטון מייצג את הציבור וכל החלטה שלו נתונה לפיקוח הציבור, ומדינות "נוחות", שבהן עסקים נחתכים עם ראשיהן והציבור הוא רק קישוט. קו ההפרדה בין שני הגושים הללו היה חד וברור: כל מה שמצפון לים התיכון שייך לקבוצה הראשונה, כל מה שמדרומו ומזרחו - לקבוצה השנייה. בצפון יש מפלגות, איגודים מקצועיים, שמאל וימין, אינטלקטואלים חשובים, סלבריטאים שמובילים דעת קהל, וכמובן דעת קהל; ואילו בדרום החלוקה פשוטה: מתונים וקיצונים, כלומר פרו-מערביים ואנטי-מערביים.

אם אתה מלך סעודי שרוכש נשק אמריקאי במיליארדי דולרים, אתה פרו-מערבי ולכן רשאי להמשיך ולשלוט על מדינה שאין בה פרלמנט, שלגנבים קוצצים בה ידיים ונשים אינן רשאיות לנהוג בה. אם אתה נשיא מצרי שתומך בתהליך השלום, אתה פרו-מערבי ויש לך היתר להמשיך וליישם משטר חירום בארצך, לאסור עיתונאים ואנשי אופוזיציה ולזייף את תוצאות הבחירות.

ומה אם אתה שליט קטאר? הנה בעיית הסיווג: מצד אחד קטאר מעניקה חסות לבסיס האמריקאי הגדול במזרח התיכון, מצד שני היא מקורבת לאיראן ולסוריה; מצד אחד שליטה מקדם את ערכי הדמוקרטיה, ושר החוץ שלו נפגש מדי פעם עם נציג ישראלי בכיר - ומצד שני הוא מגדל את אל-ג'זירה. אנחנו אוהבים כמובן את אל-ג'זירה, כשהיא מספקת לנו תמונות ייחודיות על הפגנות המוניות, חושפת מסמכים סודיים, ומוכנה לראיין דוברים ישראלים-יהודים, אבל שונאים אותה מפני שהיא מסקרת את הצלחות החמאס והחיזבאללה.

הקושי העצום שמעורר הסיווג של קטאר מלמד, שלמונחים "פרו-מערביות" או "מתינות" אין שום קשר לערכים האוניוורסליים שהמערב מבקש לייצא. הם מייצגים רק את מידת הפחד והאיום שה"אנטי-מערבי" מייצא למערב.

ופתאום סחרחורת. אל תוך "עידן הוודאות" והלקסיקון שארז את מדינות האזור חבילות חבילות, התפרץ "הרחוב" הערבי. רחוב מתוחכם, לעזאזל. הוא משתמש בכלים "שלנו" בפייסבוק, בטוויטר, בכלי הדמוקרטיה הפתוחה שהמצאנו, כדי לעשות לנו אי-סדר. איך מתגוננים מפניו? הרחוב הזה כבר הפיל בכלים שלנו את זין בן עלי, הוא מפיץ את רעיונותיו באופן ויראלי, ומה אם הוא יצליח לחולל דמוקרטיה במצרים? בתימן? תראו מה הוא עשה לשאה של איראן, ועוד עם קלטות מיושנות.

וכשהמצלמה של אל-ג'זירה מתקרבת אל המפגינים, מתברר גם שלא מדובר ברדיקלים דתיים. עורכי דין, עיתונאים, סטודנטים, נשים גלויות ראש, תלמידי תיכון, חילונים, וגם דתיים, רצים ברחובות וצועקים לא "אללהו אכבר", אלא "הלאה השחיתות", "הלאה הרודן", "רוצים עבודה". סיסמאות יפות, מעוררות הזדהות, "קום התנערה עם חלכה". עולה הרצון להצטרף אליהם, עד שנזכרים שהם בעצם רוצים לחסל את "בני הזונות שלנו", כפי שתיאר פרנקלין רוזוולט את אנסטסיו סומוסה. לשבש לנו את הסדר.

לא צריך להמתין שמשטרים נוספים ייפלו כדי להבין, שמהפיכה מתרחשת ממש לנגד העיניים. מובארק לא ייפול בגלל ההפגנות בכיכר תחריר, וגם נשיא תימן ימשיך לשלוט בכוח. אבל זוהי מהפיכה בתודעה, במושגי יסוד של "המזרח התיכון", ובעיקר זו צריכה להיות מהפיכה בתפישה המערבית את האזור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו