בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

11 שנים למות השמאל

תגובות

בדיוק לפני 11 שנים מת השמאל הציוני, לאחר שהלך שבי אחרי אהוד ברק. עד אוקטובר 2000 הפרה ישראל את הסכמי אוסלו כאשר המשיכה להתנחל, לבנות כבישים עוקפים ולעבות את ההתנחלויות, יחד עם העמקת ההפרדה - עדיין לא גדר - בין השטחים נטולי מקורות התעסוקה ובין ישראל, שהעדיפה עובדים זרים. במלאות שבע שנים להסכם נכשלה ועידת קמפ-דייוויד וההנהגה הישראלית, האזרחית והצבאית, התכוננה במרץ רב לאפשרות של הפגנות ברחבי הגדה.

מי שמתבונן היום בדיכוי ההפגנות בסוריה ונמלא גאווה על הדמוקרטיה הישראלית, צריך לזכור את הימים ההם: לא רק את צומת אום אל-פחם, אלא את ההתנגשויות בין המפגינים הלא חמושים בשטחים לבין הצבא. בגדה לבדה נורו בשלושת השבועות הראשונים למהומות חצי מיליון כדורים. לפני שהחלו הפיגועים. הניסיון העקבי לטשטש את הפער הזה, לערבב בין לוחות הזמנים, קבר סופית לא רק את השמאל הציוני, אלא הוליד את הכנסת הנוכחית, כמו שהיא היום, רק ימין, להוציא בודדים. אוקטובר 2000 היה ציון הדרך.

המאבק האנטי קולוניאלי של הפלסטינים קיבל פרשנות ישראלית, שהתכחשה, כמו תמיד, לטיבה האנטי קולוניאלי של התנועה הלאומית הפלסטינית. הגרסה הישראלית אמרה: "ערפאת חוזר לסורו", כאילו התחייב מנהיג התנועה הפלסטינית להיכנע לסירוב הישראלי לסגת מהגדה. וכמו תמיד הטיפשות ניצחה: המנהיג הפלסטיני היחיד שיכול היה להוביל שלום של פשרה צויר כשטן, גם בעזרת השמאל הציוני.

ההנהגה סחפה את הישראלים להאמין שהפלסטינים הכריזו מלחמה, אף שבעין פשוטה אפשר היה לראות את ההיפך. בנובמבר החלו הפיגועים נגדנו, אחרי הרג מאסיבי וחיסולים של פלסטינים ברחבי הגדה. היום ידוע לנו כי החיסולים, מבחינת הפלסטינים, היו קאזוס בלי. היום ברור, שקהילת המודיעין הישראלית ידעה שזהו הקאזוס בלי. אף אדם הסוקר היום את האירועים אינו מתייחס עוד ברצינות למה שנאמר לנו: "הם רצו מלחמה". הם לא רצו מלחמה. הם רצו מדינה ולא חשבו לוותר. גם לא העריכו נכון את המארב שהציבו להם ברק, שאול מופז ומשה יעלון.

זו היתה שעתו המכוערת ביותר של השמאל הציוני. הוא הזדרז להיות "נבוך". מוסף "הארץ" מיהר לבנות את השיח הזה, אספו אחד לאחד את תומכי מפלגת העבודה ומרצ, הקפידו לראיין רק את מי שהגדירו עצמם "נבוכים" ונתנו להם להאשים את הקורבנות. השיח הזה לא ירד מסדר היום אף פעם. המתקפה הצבאית המאסיבית על השטחים הכבושים, שהלכה והסלימה בפיגועי טרור מזוויעים ושיאה בכיבוש מחדש של הגדה, עברה בלי אופוזיציה של ממש, לבד מכמה עשרות חברים בשמאל הרדיקלי, שיצאו לרחוב כבר בתחילת אוקטובר, התרבו לכדי כמה מאות מאוחר יותר ושגו כשהעדיפו את ההפגנות "שם" ולא כאן, כלומר ברחובות ישראל.

ב-11 השנים הללו ידענו הרבה מוות, הרחבה של ההתנחלויות, עיבויין ובעיקר סירוס גמור של השמאל הציוני, שהיה אמור, באופן היסטורי, להיות נושא המאבק לשלום. השבוע צריך לזכור את החרפה הזאת מאז, בעיקר משום שכל מה שמתחיל עכשיו מחדש מצליח לעצום עיניים לנוכח הפרויקט הקולוניאלי האחרון בעולם.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו