בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוק למניעת הטרדה תרבותית

101תגובות

הכנסת קיבלה לפני זמן מה את ה"חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א - 2011", האוסר לפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת "חרם על מדינת ישראל". החרם מוגדר בחוק: "הימנעות במכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה".

החוק התקבל בעקבות קריאה של אנשי תיאטרון לעמיתיהם, שלא להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל, וגם בעקבות קריאות אחרות, בארץ ובחו"ל, להחרמת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, ואף להחרמת ישראל כולה בשל מדיניותה כלפי הפלסטינים.

לקראת חנוכת היכל התרבות בקרית ארבע, שוב נדרשו אנשי תיאטרון להופיע שם, במסגרת התיאטרונים המקבלים תמיכה מכספי ציבור. יש ביניהם כאלה - השחקן רמי ברוך היה האמיץ שבהם - שאינם רוצים להופיע במקום שהוא סמל של התעמרות מצד יהודים אזרחי ישראל בתושבים הפלסטינים של המקום.

כדי להגן על אותם שחקנים אני מציע לחוקק את "החוק למניעת הטרדה תרבותית", על בסיס "החוק למניעת הטרדה מינית" שהתקבל בכנסת ב-1998. הטרדה תרבותית, לפי חוק זה, תוגדר כ"סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי תרבותי; הצעות חוזרות בעלות אופי תרבותי, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות".

החוק למניעת הטרדה מינית נועד להגן על הצד הנתון ליחסי מרות (במערכת כמו צבא, מוסד לימוד או מקום עבודה) מפני האפשרות שהצד בעל הכוח ביחסים, ינצל את יחסי המרות כדי לקיים יחסים מיניים. מסיבות חברתיות-היסטוריות הצד החזק ביחסי מרות אלה הוא ברוב המכריע (אם כי לא המוחלט) של המקרים גברי, והצד הנפגע הפוטנציאלי, נשי.

ביחסי תרבות השוררים בין האמנים וקהליהם, קיימים גם כן, מסיבות היסטוריות-חברתיות מסורתיות, צד שולט ומעניק, וצד משרת ונותן. אלא שהיחסים האלה מורכבים ודו-משמעיים ככל שזה נראה מוזר, אפילו יותר מן היחסים בין המינים.

דוברי הקהלים יוצרים מצג לפיו האמנים הם בעלי הכוח, המעניקים מכישרונם לקוראים, למאזינים ולצופים. לכן, כשאמנים מסרבים להופיע, הם כביכול פוגעים בקהל. למעשה, האמנים הם הצד הנשלט, הזקוק לאהבת הקהל, לתשלום שלו במחיאות כפיים וברכישת כרטיסים, ולתמיכה בכספי הציבור. האמנים מכורים לצורך שלהם באהבת הקהל ותמיכתו, ובאמנויות המופע גם תלויים בקהל לגמרי. למעשה, הם הצד המאויים, שמן הראוי להגן עליו.

גם אם כל אזרחי ישראל, בלי הבדל דת, גזע, מין, דעה פוליטית ומקום מגורים, זכאים לקבל שירותי תרבות מטעם המדינה, השחקנים אינם משרתים. הם אנשים עם מצפון, מוסר ודעות, הנתונים ליחסי מרות. זכותם וחובתם לעמוד על דעתם, ויש להגן עליהם מפני הטרדה תרבותית.

אינני משלה את עצמי שהחוק המוצע יצליח לעבור, להגן על האמנים, או לשכנע את אנשי קרית ארבע ורבים מאלה המחייבים את חוק החרם. אני רק מקווה שגיוס החוק למניעת הטרדה מינית להבהרת הנושא, יסייע לשרת התרבות לימור לבנת, להבין למה אסור לה ולעמיתיה הגברים בעמדת הכוח הממשלתית, לאיים בשלילת תקציב ציבורי מתיאטרונים ציבוריים או פרטיים ושחקניהם, בשל סירובם להופיע בקרית ארבע או אריאל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו