בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השלום כן משתלם

13תגובות

שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, טוען במאמרו "בלי שארם א-שייח ובלי שלום" ("הארץ", 13 ספטמבר), כי אין שחר לטענה שכל הצרות הבאות על ישראל נובעות מסרבנות השלום של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

הגישה הזאת מתעלמת מההיסטוריה, ואינה מכירה בכך שלמדיניות של ישראל יש חלק משמעותי בקביעת גורלנו. לימוד ההיסטוריה עשוי ללמד עד כמה הדוק הקשר בין נכונות ישראל לקבל את הנוסחה הבינלאומית לסיום הסכסוך (החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון, מתווה הנשיא ביל קלינטון, תוכנית השלום של הליגה הערבית, מתווה הנשיא ברק אובמה), לבין מעמדה וחוסנה בזירה הבינלאומית.

משה מילנר, לע"מ

כל הנוסחאות, מ-1967 ועד היום, מבוססות על העיקרון הבסיסי של "שטחים תמורת שלום" ועל קונסנסוס בינלאומי רחב התומך בנוסחה זו. ההיסטוריה מלמדת שכאשר מנחם בגין הסכים בקמפ דייוויד להחזיר למצרים את סיני בתמורה לשלום, רוב העולם הריע לו. כאשר יצחק רבין ויאסר ערפאת לחצו ידיים על מדשאת הבית הלבן והשיקו את תהליך אוסלו, ישראל זכתה לתמיכה אדירה שהביאה לשגשוג כלכלי שמפירותיו אנו נהנים עד היום. כשאריאל שרון נסוג מעזה, הוא חישל את הברית עם ארצות הברית ושיפר את חופש התמרון של ישראל, וכשנדמה היה שאהוד אולמרט מתקדם לקראת הסכם מדיני עם הפלסטינים, ישראל קיבלה יד חופשית בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2009.

מנגד, כאשר ישראל יצאה נגד הנוסחה הבינלאומית לסיום הסכסוך, היא שילמה מחיר כבד. גולדה מאיר סירבה לתהליך מדיני והביאה על ישראל את מלחמת יום כיפור; בגין ושרון יזמו את המלחמה בלבנון ב-1982 וסיבכו שם את ישראל למשך שנים רבות; ומדיניות סרבנות השלום של יצחק שמיר עלתה באובדן הערבויות הכלכליות האמריקאיות וידידותו של הבית הלבן, שם נשמו לרווחה כאשר רבין זכה בבחירות. אבל אף לא אחד מאלה לא משתווה למדיניות הרהב הנוכחית של ממשלת נתניהו, שמצליחה לדחוק את ישראל לעמדת חולשה חסרת תקדים, דווקא כשהיא זקוקה לידידים כאוויר לנשימה.

הנשיא האמריקאי תיאודור רוזוולט אמר שהמתכון להשגת ביטחון הוא: "דבר ברכות ושא עמך מקל גדול". נתניהו, אביגדור ליברמן, משה יעלון ודומיהם, פועלים בצורה הפוכה: הם נוקטים מדיניות של התרסה מול כל העולם שביטויה הברור האחרון הוא דחיית נוסחת ההתנצלות בפני טורקיה בשם "הגאווה הלאומית", וסירוב להיכנס למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית. והאצבע המשולשת שהוציאו לנשיא אובמה ולאיחוד האירופי, שעל תמיכתם יכולה היתה ישראל לסמוך בעבר, גורמת גם לידידיה המסורתיים להרים ידיים לנוכח מה שנתפש כמדיניות חסרת קשר למציאות.

לא הכל תלוי בישראל. ה"אביב הערבי" הוא תוצר של תסכול עממי מתמשך במדינות האזור, ומדיניותו של ארדואן משקפת אסטרטגיה עקבית שמטרתה להעצים את מעמדה של טורקיה בזירה האזורית והגלובלית, ולזכות בנקודות בזירה הפנימית. אבל הצורה שבה חלק מגלי ההלם מתנקזים לכיווננו היא פועל יוצא של המדיניות ההופכת את ישראל ל"ילד המופרע" של האזור. נתניהו, ליברמן, יעלון ודומיהם מחזקים את הדימוי הזה ומעצימים את העוינות לישראל.

ניתן היה להבין מדיניות אובדנית זו אם אפשר היה להצביע על אינטרס ביטחוני חיוני שלשמו היא נועדה. אבל אין כזה. אין אף לא סנטימטר רבוע בגדה שבלעדיו ישראל לא תוכל להסתדר מבחינה ביטחונית. "גאווה לאומית" שווה משהו בזירה הבינלאומית רק אם היא נתפשת כמוצדקת ומאחוריה עומד כוח ממשי. הצרות גדלות והמקל מצטמק. אבל אין כל סימן שמישהו למעלה חושב שצריך לשנות את כיוון המדיניות. וכך נגזר עלינו להתנגש, מותשים ומוחלשים, עם אותו איתן הטבע שהוא תוצר התנגדותנו לנוסחה הבינלאומית לשלום.

פרופ' בר יוסף מלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה

בגין (משמאל) וסאדאת (הנשיא קרטר ברקע), קמפ דייוויד, 1978. רוב העולם הריע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו