בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

והעיקר, לא לשתוק

58תגובות

הנה הצעה לרון חולדאי: קח פיסת פארק של חצי דונם, נניח בגן מאיר, והכרז על הייד פארק בנוסח תל אביב. לא צריך לחקות את לונדון. פינת הנואמים האנגלית היא שורה של ארגזים ועליהם מטיפים בודדים, בדרך כלל תמהונים. תל אביב יכולה ללמד משהו את לונדון: "שדרת הרעיונות" שלנו, כניסוחה היפה של תומר שדמי ("הארץ", 16.9), היא מעגל רב-משתתפים עם מרצים ומאזינים מיטיבי-שיח. בהייד פארק התל אביבי צריך מעגלי כיסאות, שניתן להרחיב או לצמצם לדיון גדול או לחוגים קטנים. רהיטי פלסטיק, פופים, שטיחים - העיקר שיהיה מקום-קבע עממי, בלב העיר, לשיח האזרחי החדש. במקום לזנב באחרוני האוהלים, יכול ראש העיר להקצות דיור בר-השגה למחאה הציבורית עצמה, בשלב הצמיחה הקריטי שלה, ממאהל למעגל. ולצאת טוב מהפרשה הזאת.

הנה הצעה למנהיגי המחאה. בעצם, קיבלתם די והותר עצות ואת מרביתן דחיתם בחוכמה, לכן אסתפק בהפצרה: אנא, שימו לב לאחים הצעירים שלכם. מביטים בכם היום עשרות אלפי בני-עשרה, תלמידי חטיבות ביניים ותיכונים, חניכי תנועות הנוער ומדריכיהן. הם רואים בכם גיבורים ומקורות השראה. הם נושאים אליכם עיניים כאל אחים בוגרים שאפשר להתגאות לא רק בהישגיהם הפרטיים, אלא במעשיהם הציבוריים.

אל תזניחו את הדור הצעיר הזה ואל תאכזבו אותו. אל תגלשו, חלילה, לקיצוניות בדלנית מחד ולעייפות החומר מאידך. כי לאכזב את הנערות והנערים הללו, שראו לראשונה בחייהם התלהבות אזרחית מהי, יהיה גרוע מלאכזב את עצמכם או את הציניקנים הקשישים מכם. תנו לצעירים לאתגר את עצמם להיות ראויים לכם. תנו להם לגדול לתוך חברה אזרחית פעילה שאתם הנפתם את דגלה. ייתכן שטביעת חותמכם עליהם חזקה משל הורים ומורים. כי גם אם טרם הצטרפתם למחאת העגלות, בין אם שמתם לב לכך או לא, אתם כבר מחנכים דור.

והנה הצעה לחיילות צה"ל: שירו. שירו במלוא הלב והריאות. שירו במקלחת, שירו על המגרש, שירו בנגמ"ש, שירו במעגל על הדשא בבסיס. שירו לאור היום ובמחשך, במרחב הפרטי ובמרחב הצה"לי. שירו ליידי גאגא או נעמי שמר או "לא לפחד כלל". לא כפרובוקציה חלילה, אלא כהשמעת קול אנושי טבעי ונכון. "הרימי בכוח קולך", כתוב בתנ"ך הגדוש נשים מרימות-קול.

כי לב העניין לא טמון בישיבתם של חיילים חובשי-כיפות מול במה עם זמרת. לב העניין הוא בסתירה האמיתית שבין קול-באשה-ערווה לקול-באשה-חדווה. את הסתירה הזאת אסור להחליק ולטשטש, גם לא בדברי נועם. חשיפתה ובירורה הם עניין כלל-ישראלי ממעלה ראשונה, אשר מתרחש בצבא דווקא מפני ששם נופלות מחיצות חברתיות וגיאוגרפיות בין חלקיו של העם. ולכן יש מקום דווקא בצבא לאמירה אזרחית ואנושית, להגנה על קווי החירות והכבוד.

המשותף לשלוש ההצעות הללו פשוט בתכלית. ישראליות וישראלים השמיעו בקיץ הזה קול חזק וצלול, קול אזרחי. הקול הזה זקוק למרחב, להמשכיות, ללגיטימציה ולשוויון. הקיץ עובר, סגריר-ספטמבר מתקרב, והשיח הביטחוני-המדיני מאיים שוב לבלוע את השיח האזרחי. אבל הקול הישראלי החדש חייב להתמיד. אסור שיושתק או שישתתק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו