בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהבה במקום זעם

5תגובות

התאהבתי במחאה ובאנשיה. אני צופה בהשתאות בהתנהלותם הנעימה אך ההחלטית, באופן הביטוי הרהוט שלהם, בשפתם הלא אלימה. כפעילת שלום פמיניסטית שבעת מאבקים, אני שמחה על הרוח החדשה של המחאה. כשיצאתי לרחובות בצעירותי, זעם ותחושת פגיעות דחפו אותי ואחרות. אלה היו תחושות הכרחיות לפיתוח התודעה הפוליטית, שבלעדיה אין מהפכה: ההכרה בכך שהבעיה היא בשיטה, לא בנו.

דפני ליף, סתיו שפיר וחבריהן הפכו את הזעם לאמפתיה, לדאגה, לאהבה: אהבה לחיים מלאים, אהבה לאחרים, אהבה לקיום ללא ניצול. רגישות חדשה זו משתלבת בשאיפה שלכל אדם יהיה כושר מחיה, בערכים כמו קבלת האחר וכיבודו, בחשיבות המוענקת לרגשות וליצירתיות. כל אלו עומדים בניגוד גמור לרציונליות, לגישה הלעומתית, לאינדיווידואליזם, לעקרון הרווח, לצרכנות ולסגנון החיים הרכושני שאיפיין זמנים אחרים, שקדמו לקיץ 2011. רוח המחאה מסמנת את הסיכוי לעידן חדש.

ברוח החדשה הזאת מדברת אלי במיוחד תחושת השייכות: אנחנו חלק מתנועה גדולה ורבת גוונים ואנחנו בונים מחדש את הקהילות המקומיות שלנו. כהתרסה נגד הקפיטליזם החזירי, שמותיר את הפרט בודד לנפשו ולמלחמתו, מחאת האוהלים בנויה ממאהלים מקומיים הפזורים ברחבי הארץ, שתושביהם ערים לצרכים מקומיים ומייצרים קשר, היכרות, דיון ושותפות בין נשים וגברים שהיו זרים זה לזה עד כה.

הקהילות מגדירות בעצמן את יעדיהן ומחוללות סולידריות, שייכות ותחושת ביטחון. מחאת האוהלים ממשיכה את המגמה, שכבר בלטה קודם לכן, של הקמת קהילות שיתוף שונות - גרעינים עירוניים, גנים עירוניים, בנק הזמן וכדומה - ומעודדת את היכולת של קהילות להגדרה עצמית, המשוחררת מתלות מלאה במדינה ובשלטון המקומי. היא מאפשרת לכולנו להסתכל על עולמנו "מלמטה" - מנקודת המבט של המונים, שקולם לא נשמע בדרך כלל: החל באנשי עבודה ויצירה, דרך נשים, במיוחד נשים עניות בעיר ונשים בפריפריה, ועד אמנים היוצרים תרבות אלטרנטיבית.

פוליטיקה כזאת, הבאה מלמטה, שוברת את הכוח הבא מלמעלה - מהמדינה, מהמפלגות, מהמשטרה. פוליטיקה כזאת מאלצת את המוסדות הדמוקרטיים של המדינה להתחבר לבסיס העממי ולא לכונן מרחב עצמאי משלהם. במיוחד היא מכריחה אותם להיות קשובים ל"חוכמת העם".

משלל התצלומים שליוו את המחאה נחרת בזיכרוני אחד: ליף יושבת עם אנשי ג'סי כהן ומפניה ניכר שהיא קשובה היטב לקולות, לצרכים ולכאב של הזולת. זו הושטת יד למי שהוא לא אני. אין תימה שכה רבים (נכים, מובטלים, אמהות חד-הוריות, הורים, פעילי תנועת "דרור", ותיקי הפנתרים, פעילים חברתיים ועוד) נשאבו אל הרוח הטובה הזאת. היא שעודדה רבים להמטיר על יושבי האוהלים מתנות (ספרים, מזון, מקלחת, ממון), ואיפשרה להמונים במאהלים, בדיונים ובעצרות לתרום מעצמם ללא לאות (זמן, תמיכה, מעורבות, ובמיוחד רעיונות).

ברוח הזאת נחשפה כלכלת הנתינה, המתקיימת כל העת בצד כלכלת החליפין אך מושתקת על ידיה. ראשיתה באם המגיבה לצורכי התינוק ומעניקה לו כסות, אהבה, מזון ושפה והמשכה במתנות מן הטבע (שמש, אור, אוויר, מים, מחצבים) ובמתנות אנושיות של רעיונות, ידע וידידות. המגמה נמשכת בוויקיפדיה, באתר אגורה ועוד - נתינה חופשית ההולכת ומתרחבת.

בהגיבה לצורכי הזולת, ולא רק לתביעות ה"אני", מחאת האוהלים היא כלכלת הנתינה במיטבה. היא חושפת לא רק את עוולות הקפיטליזם, אלא, ובעיקר, את החלופה לו. לכן אין להסתפק ב"רשימת הדרישות" שגיבשו צוותי המומחים המלווים את מנהיגי המחאה, בראשותם של פרופ' אביה ספיבק ופרופ' יוסי יונה.

יש לחזק ולשמר את רוח המחאה: את האמפתיה, הקהילתיות והנתינה. יש לעודד יצירה ושימור של קהילות מקומיות, שבכל אחת מהן יגדירו התושבים את צרכיה ואת הפעולות הדרושות לשיקום שכונתם; חשוב להיזהר מפני מדינה חזקה מדי ולאזן בינה לבין חוכמת העם והקהילות המקומיות.

רוח המחאה תאבד אם נסתפק ב"רשימת דרישות". אם לא נשנה את מערכת הערכים ואת ההתנהלות הפוליטית, גם ה"שיטה" הכלכלית והפוליטית לא תשתנה.

ד"ר שדמי היא פעילת שלום פמיניסטית, חוקרת ומרצה ללימודי נשים ולקרימינולוגיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו