בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לסגור את המעגל

38תגובות

בימי אלול אלה, ערב ההכרזה על מדינה פלסטינית, כשאופטימיות אפופה באיומים מרחפת באוויר, נזכרתי בגזיר עיתון עתיק שמונח בארכיוני המצהיב. ב-13 ביולי 2000 פירסם "הארץ" את מכתבו של הקורא נפתלי רז, שבו קול הכאב האילם מהדהד יותר מאלף צעקות.

רז סוקר את תולדות משפחתו, השזורות בתולדות הסכסוך. בשקט רועש הוא פורס את סיפורם של קרוביו ויקיריו שנהרגו, מאז 1948, לצד ציוני דרך בחייהם של כמה מנהיגים. בסוף דיווחו המאופק הוא פונה, בשם הנופלים, אל אהוד ברק, ראש הממשלה אז, שהיה בדרכו לקמפ-דייוויד, וקורא לו לפעול להשלים את השלום.

ב-19 בנובמבר 1974 עלה יאסר ערפאת, לראשונה, על דוכן הנואמים בעצרת האו"ם. הכותרת בעמוד הראשון של "אל-אתיחאד" היתה "פלסטין חוזרת לחיים". בנצרת חילקו כנאפה ואני, תלמיד כיתה י', הזמנתי את חברי לביתי לחגוג את האירוע. פלסטין היתה, ועודנה, פצע מדמם בגופה של האומה הערבית. "בושתנו בפלסטין", קראו אינטלקטואלים ערבים, כשנבצר מהם להושיט עזרה לחלק הארי מעם שגורש ממולדתו. המשורר העיראקי מודפר אל-נוואב התריס, "נהפכנו ליהודי ההיסטוריה".

הסבל הפלסטיני נהפך לסמל. "בין העילפון והיקיצה הופיעו פניה של פלסטין, הגאה השכולה, שמופיעה בכל מקום שבו מעונה זר", נאנח בכאב אל-נוואב, שעונה באכזריות בתקופת שלטון מפלגת הבעת העיראקית. הרבה אינטלקטואלים דגלו באמרה "הדרך לירושלים עוברת בבירות ערב".

השאיפה לבית לאומי פלסטיני הדביקה את מיטב המשוררים והסופרים הערבים. ניזאר קבאני כתב: "יאחרו כמה שיאחרו... אבל הם עוד יבואו, בגרגר חיטה ובפרי לימון... מהעצב היפה הם נולדים, ענפי זית וזרי פרחים". וכשב-1 בינואר 1965 נוסדה תנועת פתח, שסימלה את תחייתו הלאומית של העם הפלסטיני, שרה פיירוז את שירה המפורסם "גשר השיבה" לתנועה שנולדה "בלילה של חושך לבן, כמו בלילה הראשון במולד".

לצד זה חגגה ההלקאה העצמית בקרב הערבים והודבקה להם האמרה שהם "לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". למרבה האבסורד "מחמיצי ההזדמנויות" נהפכו למייצרי הזדמנויות: הצהרת העצמאות הפלסטינית, היוזמה הסעודית והחלטות הפסגה הערבית.

ביולי 2000 הבטיח ברק שאת הסכסוך בן מאה השנים יפתור במאה ימים, אבל כשהגיע לוושינגטון, במקום להפוך כל אבן, כהבטחתו, עבר הסבה מקצועית והחל לעסוק במלאכת הסרת המסכות. כך יצר את התיזה המתמצה בסיסמה "אין פרטנר". היום המסכה מוסרת מעל פניה של הנהגת המדינה ש"התאבלה", בכל הזדמנות, על סירוב הערבים לחלוקה ולמדינה משלהם ב-1948, אבל כשהפלסטינים, היום, מסכימים למדינה לפי החלטות האו"ם, מייצרים כאן אווירת מלחמה. היום יש הזדמנות לפריצת דרך.

נחזור להתחלה. ובכן, מה הקשר בין מכתבו של הקורא רז לבין הסקירה שלי? אולי עניין של אסוציאציות, ואולי אלה המעגלים, שלאחר שנפתחו הם ממאנים להיסגר. הפלאחים הפלסטינים נהגו לומר, "ככל שמתארך (הקציר) נאספים יותר יבולים". אבל במקרה שלנו, ככל שמתרחב המעגל, נאספים עוד ועוד קורבנות. לכן, לא רק בשם הנופלים אלא גם בשם החיים, חובה לסגור את המעגל הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו