בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פוליטיקת המחר

37תגובות

גם אם יידחו, הפריימריס במפלגת העבודה כבר רשמו הצלחה. לא מזמן ה"עבודה" נראתה משומשת, עייפה, חבוטה וחסרת עמוד שדרה, שחציה נגרר לממשלה כזנב לשועלים וחציה האחר ישב, חנוק וחסר אונים, באופוזיציה. ולפתע, כשדומה היה שכלו כל הקצים - התנערה כארי. ועם זאת, משהו במבנה הסוציולוגי של המפלגה הזאת, מעין גן טורדני שהיא מתקשה להיפטר ממנו, עלול, שוב, להכשילה.

איכות המועמדים בסיבוב הראשון הסתירה את המגבלה הזאת. לאראל מרגלית, שפרש, ערך עצום, ויש לו עוד הרבה מה לתרום למפלגה ולחברה. עמרם מצנע שגה הרבה אך העז. יצחק הרצוג לא הפתיע באמת. כל מי שמכיר את המציאות בעבודה ואת מגבלת אימות הנתונים בפריימריס הבין שלא ייתכן שהרצוג יידחק לפינה. עמיר פרץ הצליח, במאמץ המאפיין אותו כל חייו, להחזיר לעצמו מעמד שהתרסק. פרץ נענש בחומרה חסרת תקדים על טעויות שאחרים שילמו הרבה פחות בעבור גדולות מהן. פוליטיקת הדימויים הישראלית, שהדביקה לו את ההגדרה "מנהיג פועלים אותנטי", מתקשה עדיין לקרוא את הנוסחה המורכבת שהוא מציע - שילוב מושכל ואמיתי בין סוציאליזם, דמוקרטיה ועמדה יונית עיקשת, אמיצה וברורה.

פרץ ושלי יחימוביץ' גם הפכו את הדגל הכלכלי-החברתי לעיקר בפריימריס האלה, הישג חשוב כשלעצמו, אבל הישגה האישי של יחימוביץ' מרשים במיוחד. היא פילסה דרך בעולם גברי, תוקפני וגס, טיפחה תומכים הנשבעים בשמה וביססה לעצמה מעמד פוליטי בלתי מעורער. יחימוביץ' היא פוליטיקאית משוכללת, מקצועית וחרוצה, שהספיקה לכרות בחמש שנים בריתות שלא היו מביישות אף מפא"יניק. תנועת הבוגרים של הנוער העובד ומזכ"ל ההסתדרות, לדוגמה, התייצבו מאחוריה בגלוי.

אך יותר מהמועמדים חוללו את השינוי המתפקדים החדשים, צעירים נלהבים, פעילים ומעורבים בחברה, שהחליטו כי העבודה לא מתה ושביכולתה להוות יסוד לתחייתו של גוש השמאל בישראל. וכאן בדיוק טמונה גם הבעיה: הסוציולוגיה מאיימת לבלוע את ההזדמנות המרתקת, מבשרת התקווה.

די להעיף מבט בהתפלגות הקולות שקיבלו המועמדים בסיבוב הראשון כדי להבין את דפוס ההצבעה המגזרי המובהק במפלגה. לא מדובר רק ב"שבט הלבן" לעומת ה"פריפריה" (שם מכובס למזרחים), אלא בתופעה עמוקה בהרבה: הגעגוע לשלשום לעומת פוליטיקת המחר.

הגעגוע לשלשום הוא לחם חוקו של מעמד הביניים במרכז. אנשיו סובלים מכך שהם והוריהם אינם "מחוברים" כסביהם, המפא"יניקים עם הפנקס האדום, מתעודדים מהסקרים המנבאים למפלגה 22 או 18 מנדטים וחולמים לחזור לעמדת ההשפעה האבודה. בתשוקתם לקיצור הדרך לשלטון הם נסחפים מהמרכז ימינה, להיות עם "כולם". אותו "כולם" אומלל שטבע אהוד ברק, אבי הנוסחה השקרית והמהפנטת "אין פרטנר" שיצרה, למעשה, מציאות שבה אין חלופה לדרך האין-מוצא של הימין. בחששם מהגינוי "סמולנים", נמחקה התלהבותם בלילה שבו נרצח יצחק רבין.

אבל הם שוכחים שהבחירות לכנסת יהיו בעוד כשנה וחצי, ואין לדעת מי יהיו השחקנים הבולטים ואילו נושאים יעמדו בראש סדר היום הציבורי. גם אם העבודה תתעשת, שינויי העומק בחברה לא יאפשרו לה עוד למסד את החיבור הקודם לשלטון. ודאי לא אם תשוב ותתכנס שוב להוויה התרבותית המגזרית שאיפיינה אותה או תיגרר, שוב, לממשלה שתחסל את אמינותה.

לעומתם, מייצגים צעירים מכל הארץ את פוליטיקת המחר. הם מבקשים לרסק את המגזריות, לפתוח את השורות לקהלים חדשים ולייסד גוש שמאל סוציאליסטי שוחר שלום, שייאבק על הדמוקרטיה בדרך שמצביעי העבודה לא הכירו, למעשה, מעולם: מהאופוזיציה. והם צודקים. כי ההיסטוריה הוכיחה (מנחם בגין, למשל), שלנוכח שלטון כושל, אופוזיציה תוססת, חדורת אמונה וחדה מסוגלת לחולל שינויים ארוכי טווח ורבי עוצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו