בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

2תגובות

כבוד לרפואה

פרופ' שאול פלדמן, חתן פרס ישראל, 1923-2011

אם היה משהו ששאול פלדמן הצעיר רצה, היה זה ללמוד רפואה ולהיות ציוני טוב כמו אביו, ד"ר פנחס פלדמן, שהיה רופא עצבים ידוע באודסה, ובעלותו ארצה עם משפחתו ב-1934 העלה עמו את עצמותיו של י"ל פינסקר. אולם ב-1943 עוד אי אפשר היה ללמוד רפואה בארץ ישראל, ושאול פלדמן נדד לאוניברסיטה האמריקאית בביירות ומשם לז'נווה. אין פלא שכשנעשה רופא בעל שם, הקדיש את כל מרצו לקידום הרפואה הישראלית.

בביוגרפיה שרשמה מפיו עודדה יערי, הוא נזכר איך ראה בעיניים של בן 11 את ההגעה לנמל יפו: "הכל היה מבחינתי זר ומוזר. מכיוון שהאונייה לא יכלה להיכנס עד למזח, הורידו אותנו לסירות קטנות, נהוגות בידי ערבים, שהובילו אותנו עד לרציף. הריחות, התלבושות, השפה הערבית, הצעקות של הערבים ואפילו האור החזק של השמש, כל אלה היו חדשים מבחינתי". הוא נשלח ל"פנימיית בירם" הסמוכה לבית הספר הריאלי בחיפה, שם חבש את ספסל הלימודים עם מי שיהיה נשיא המדינה, עזר ויצמן, ואחרי שנתיים חזר לתל אביב, למד בגימנסיה "הרצליה", היה גדנ"עי והתאמן בחי"ש (חיל השדה של ההגנה).

עוד הוא לומד רפואה בז'נווה ומלחמת הקוממיות פרצה. הופעל עליו לחץ להישאר, משום שהארץ הצעירה שיוועה לרופאים, אך הוא חזר בחורף 1948 ושירת במחלקה הפנימית בבית החולים הצבאי תל השומר ואחר כך השלים את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית.

כבוגר מצטיין של המחזור הראשון של בית הספר לרפואה, הוא נשא ב-1951 את הנאום בשם הבוגרים בטקס הסיום, כשלימינו ראש הממשלה דוד בן גוריון: "אנו חדורים כובד האחריות המוטלת עלינו... אנו נשתדל למלא את חובותינו בשלמותן". הוא התחתן עם האחות הרחמנייה אביבה בן-ארצי, שניסתה לשדלו לעברת את שמו לניר. הוא מיאן, אך את השם ירשה הבת נירית, שבעקבותיה באו טליה ואילן.

כמנהג אותם ימים, הוא יצא לשנת שירות בעין גב, קיבוץ שסוע שלבסוף עזבוהו חלק מחבריו, תומכי הקיבוץ המאוחד, ועברו לגינוסר. אביבה מאסה בסנקציות שהוטלו במכבסה כחלק מהוויכוח המר, והציעה לבעלה לסגור את המרפאה כפעולת תגמול, עד שיניחו לה. בחזרה בירושלים הוא התקבל למחלקה הנוירולוגית בהדסה ויצא לשנתיים השתלמות בארצות הברית, ואחרי ששב התמנה ב-1965 למנהל המעבדה הנוירופיזיולוגית בבית החולים. עובד המעבדה נסים קונפורטי, שביצע את רוב הניסויים בעבורו, סיפר על הפרופסור המקפיד בלבושו, המטיל יראה, אשר בנסיעתו לחו"ל הפקיד בידיו את מפתחות מכוניתו ובית הקיט שלו בבית ינאי.

עם פטירתו של מייסד המחלקה הנוירולוגית, פרופ' ליפא הלפרין, התמנה פלדמן ב-1969 למנהל המחלקה בדרגת פרופסור מן המניין, ומילא את התפקיד עד פרישתו ב-1988. הוא קנה לו שם בינלאומי בחקר הנוירו-אנדוקרינולוגיה, בהתמקדו ביחסי הגומלין שבין המוח להורמונים. הוא פירסם יותר מ-300 מחקרים מדעיים, והיה מהראשונים שהכניסו את הטיפול בסטרואידים לרפואה.

המתמחה הראשון שלו, פרופ' עודד אברמסקי, מדבר על לבו החם ודאגתו הבלתי רגילה לתלמידיו; על כך שהיה מחלוצי העיקרון שרפואה אקדמית מתקדמת היא תנאי הכרחי לרפואה קלינית טובה; ועל הישגיו הגדולים בתחום ההוראה. אכן, כשנבחר ב-1977 לדיקן הפקולטה לרפואה, הוא יזם את הקמת בתי הספר לבריאות הציבור, לריפוי בעיסוק ולסיעוד כבתי ספר אקדמיים במסגרת אוניברסיטאית, ואת התואר "בוגר במדעי הרפואה" - צעד שלא חיבב אותו על הפקולטה למדעי הטבע, שראתה בכך תחרות. בשנים 1970-1977, עת שימש כיו"ר המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית, הגה את מתכונת בחינות ההתמחות, שעד אז לא היו נהוגות בישראל.

בשנת תשס"ה קיבל את פרס ישראל בחקר הרפואה, כשהשופטים מציינים כי מעבר להישגיו המחקריים "פרופ' פלדמן תרם רבות לקידום מעמדה של הרפואה הישראלית בעולם. הוא שימש, בין השאר, סגן נשיא הפדרציה העולמית לנוירולוגיה והיה חבר הוועד הפועל של ארגון דיקני הרפואה האירופיים ונציג האקדמיה הישראלית הלאומית למדעים בוועדת המחקר של הקרן האירופית למדע ובארגון הבינלאומי לחקר המוח. בתפקידיו הבינלאומיים האלו והאחרים הוא דאג לחשיפתם ולקידומם של חוקרים ורופאים ישראלים בעולם, והביא כבוד לשמה של הרפואה במדינת ישראל". באחרונה הוא זכה באות יקיר ההסתדרות הרפואית בישראל.

נתראה במועד ב'

זאב מייבום, לחם בטרשת הנפוצה, 1953-2011

כשנשאל נבו הראל, חבר ילדות של זאב מייבום, האם זאב עשה משהו בעל משמעות כבירה בחייו, הוא נזכר בחיוך כי כילדים הם היו נוכחים בחנוכת משכן הכנסת. לעומת זאת, מותו של זאב הותיר רושם עז על אנשים רבים.

כיליד ירושלים הוא גדל בשכונת בית הכרם, שבה הציב חברו לכיתה דויד גרוסמן את עלילת "ספר הדקדוק הפנימי". גרוסמן נזכר בילד "עם המבט החד והממזרי", שתמיד שפעה ממנו שמחת חיים, "משהו בוגר מכפי גילו כשהיה ילד, ומשהו ילדי ותם היה בו בבגרותו". המסלול הרגיל שלו ושל חבריו היה שבט הצופים השכונתי, בית הספר ליד האוניברסיטה והשירות הצבאי, שבו נפגשו החברים שוב, בבה"ד 1, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה למד כלכלה באוניברסיטה העברית, ועסק בשמאות. הוא שוחרר ממילואים אחרי שלקה בלבו. חבריו אומרים, כי לקח באופן אישי משבר פיננסי בארגון קניות של מושבי הצפון, שם עבד.

החיים היו נמשכים כסדרם, לולא תקפה אותו הטרשת הנפוצה לפני כ-15 שנים. בהתחלה סירב להשלים עם המחלה האיומה, ובאימונים אין-קץ ניסה לגולל אותה לאחור. נבו הראל מספר, כי זאב ביקש שייסע עמו לפטרה, ואת כברת הדרך האחרונה - 50 מטרים - התעקש לעשות ברגל, משימה שארכה כשעה. אולם מוחו נותר צלול כשהיה, ודווקא כשהתגברה המחלה, הפך ביתו ביקנעם למקום מפגש למעגלים שונים של חברים מתקופות שונות. חבריו מהצופים החלו לטייל באופן קבוע בשביל ישראל, והוא היה מצטרף אליהם לארוחת הערב, עד שלא היה מסוגל יותר.

את פרידתו מחבריו תיכנן בקפידה. היה זה תהליך קשה למשתתפים. בהלווייתו הושמע הספד שכתב בעצמו: "למה באתם? הרי אני לא אבוא להלוויה שלכם... נתראה במועד ב'". הוא הניח אחריו את אשתו ליאורה, את הדס, התאומות תמר ורותם ואת אמיר, וחברים רבים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו