בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל רואיה שיבחוה

21תגובות

אין מהפכות נחמדות. היום שאחרי מהפכה לא מוצלחת הוא לא יום נחמד. מהפכה לא מוצלחת נגמרת תמיד בתוך יעה. ביום המחרת מופיע בעיתון תצלום של פועל מטאטא את מה שנותר ממנה ליעה שלו.

זה לא התחיל כך. לרגע נדמתה מחאת האוהלים למהפכה. מהפכה? מהי מהפכה? "מהפכה אמורה לבצע שינוי מהיר, עמוק ואלים, המשפיע על הערכים הדומיננטיים בחברה", כך כתב סמואל הנטינגטון, איש מדע המדינה.

אלימות לא היתה בחודשים האחרונים וערכים דומיננטיים בחברה לא יושפעו בחודשים הבאים. המפגינים הציבו לעצמם יעדים של מהפכה ורצו להגיע אליהם באמצעים של מחאה. מהפכה לא מרוצה מהמצב ורוצה לשנות אותו, גם המחאה לא מרוצה, אבל את השינוי היא משאירה לאחרים. האחרים הם אלה האחראים לקיומו של המצב הנוכחי.

אבל המחאה החברתית לא היתה סתם מחאה, היא היתה מחאה נחמדה. "כל רואיה שיבחוה" אמר מנחם בגין על תוכנית מדינית כושלת. גם את המחאה הזאת שיבחו כל רואיה, שרים וחברי כנסת, אופוזיציה וקואליציה, אוליגרכים וטייקונים. כולם רצו להיות במעגל המחבקים והמחובקים, "הם נחמדים", אמרו בהתפעלות על המוחים.

זהבית כהן, מנכ"לית אייפקס, הודיעה שהיא גאה במחאה, אלפרד אקירוב היה מוכן לזרוק בשמה ביצים על ביתו שלו. אני בטוח שגם נוחי דנקנר אהב את המחאה הנחמדה. איך אפשר שלא לאהוב את הצעירים הנחמדים. אבל גם הוא ידע: מחאה צריכה אויב והאויב צריך פנים. לרוע המזל נבחרו פנים המוכרות לו היטב: פניו שלו. דנקנר קיבל את התפקיד של גולדשטיין בספרו של אורוול "1984", גם הוא זכה לשתי דקות השנאה שלו, כל יום.

המחאה מתה ביום שיוזמי המחאה התאהבו בה. הם התאהבו בחיבוק והתאהבו במחמאות. מהפכנים לא נסחפים במחמאות, אלא סוחפים למרות המחאות. מהפכה אינה פורצת כי "לא גומרים את החודש". מהפכנים לא נכנסים לפרטים, אלא דורשים צדק חברתי ושינוי סדרי עדיפויות. מהפכנים אינם כלכלנים, הם אינם אמורים "להציג תוכנית אלטרנטיבית". אנשי האוהלים האמינו שהכרת התודה על הנחמדות והאי-אלימות תיצור שינוי. הם רצו לשנות את הערכים הדומיננטיים בחברה, אך לא לשלם את המחיר ששינוי כזה דורש: אובדן האהבה, התמיכה והחיבוק.

לא רציתם מהפכה? תשלימו עם כך שרק הכנסת יכולה לשנות את האופן שבו מחלקים את העוגה הלאומית. רק הכנסת, לא ועדות. תפקיד ועדת טרכטנברג היה לפרוט לפרוטות קטנות את הגל הגדול. מנואל טרכטנברג יכול להציע מה שהוא רוצה, אמר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת משה גפני, הרי בסופו של דבר אנחנו נחליט. הוא צדק. כאן נעשות המהפכות בקלפי, ובכנסת יושבים מי שלא אוהבים את הקלפי ואוכלים את דפני ליף וכל החברים שלה לארוחת בוקר.

מסיבת העיתונאים של נתניהו בשבוע שעבר באה לסמן באופן מוחלט את סוף התהליך. הפגנתם? יופי. שמענו אתכם. אנחנו מגישים לכם את ראשו של דנקנר, בסדר? עכשיו אתם מרוצים?

אז מה? הכול היה לחינם? ההתלהבות? ההתגייסות? ההמונים? השלטים שצוירו ביד? לא. כשהפועל הסודני יטאטא את השיירים משדרות רוטשילד יבינו יושבי האוהלים שבפעם הראשונה התחלפו התפקידים. הם, לראשונה בתולדות המדינה, מילאו את תפקיד הבוס. הבוס הלא מרוצה, זה שיורד מקומת ההנהלה ונוזף בעובדים: אני לא שבע רצון מהביצועים שלכם, תשתפרו. לפרק זמן קצר הבינו בממשלה שהם עובדים אצלנו ולא אנחנו אצלם, אבל אחרי חודש הם שכחו את זה. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם, הם ציטטו זה באוזני זה את שלום חנוך. הם צודקים, אלא שהרגע ההוא היה מענג ומשכר כל כך ואילו המציאות עצובה כל כך - שוודאי עוד נרצה לחזור אליו.

דפני ליף תהיה אשת השנה במוספי החג. ובירושלים יזמזו "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". עלי בריקדות כבר לא ניפגש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו