על סוכנים וסיכונים

אמיר אורן
אמיר אורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמיר אורן
אמיר אורן

בעוד שבועיים יום הכיפורים, ומלחמת 40 השנה (כמעט) שבשולי המלחמה מתלקחת שוב. צבי זמיר, בספרו "בעיניים פקוחות", מגיח כטיל מתביית-חום, הנעול על זנבו של ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא ורודף אחריו בכל אשר יפנה. שני האלופים בדימוס ממשיכים להתקוטט עמוק לתוך העשור התשיעי לחייהם.

זמיר מנסה לשכנע שהמוסד, בניגוד לאמ"ן, הצטיין בהתרעה כי המלחמה ממשמשת ובאה, ושזעירא גרם לאחר שנים לחשיפה קטלנית של סוכן הצמרת אשרף מרוואן, חתנו של שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר ומקורבו של היורש אנואר סאדאת.

לפנים התמקד זמיר רק בזעירא. עכשיו הוא מושיב לידו על ספסל הנאשמים את שר הביטחון משה דיין, שסמך על נאמנותו והערכותיו. לנוחותו, מזכה זמיר את יריבי דיין - ראש הממשלה גולדה מאיר, השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר וקודמו חיים ברלב. זמיר מונה לראשות המוסד בשתדלנות סיעת אנטי-דיין במפלגת השלטון וכדי לוודא שעמדת כוח זו לא תאויש במקורב לדיין, מסוגו של מאיר עמית, ראש המוסד היוצא. התככים בהנהגה השסועה עלו לישראל בדם, לא בפעם האחרונה.

בבוקר יום שישי, 5 באוקטובר, דיווח זעירא לדיין ולדדו: "צביקה קיבל הלילה הודעה ממקורות שלו, וזה מקור טוב. הוא נתן התרעה שהולך להיות משהו, וביקש שצביקה יבוא אליו מיד לפגישה. יראה אותו הלילה בשעה 10. הכנו רשימת שאלות. הוסיף שלוח הזמנים שלו הוא כזה, שהלילה יראה את צביקה ואחר כך הוא נוסע לארץ אחרת, וביום ראשון רק יחזור למצרים. סאדאת יכול לעשות גם מלחמה בלעדיו". דיין הגיב בעוקצנות, "בקלות. אני לא רוצה לומר, שאפשר גם בלי צביקה".

את ההתרעה המוצפנת שטילפן זמיר בתום השיחה עם מרוואן ("החברה עומדת לחתום החוזה היום לפנות ערב") יכול היה הסוכן המהולל להקדים ביממה גורלית ולשגר בעצמו. זמיר גם אינו מצליח להסיר מגולדה את האחריות לזלזול בהתרעה ששמעה ב-25 בספטמבר מחוסיין מלך ירדן. המסקנה המרעישה ביותר בספר היא השקר של נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, באומרו שסוד פגישת גולדה-חוסיין לא הובא לידיעת ועדת החקירה בראשותו.

למרות התרעת חוסיין ומודיעין היכולת הערבית שסיפקו גורמי האיסוף באמ"ן ובמוסד, העדיפו גולדה, דיין ודדו את הערכת הכוונות של אמ"ן על הערכת אג"ם - סגן הרמטכ"ל ישראל טל ועוזרו לתכנון אברהם טמיר.

בחשבון הכולל, דומה שמרוואן היה נכס השמור לבעליו לרעתו. ראש המוסד אינו קצין-איסוף מן השורה ואף לא רק ראש ה"צומת", האגף לגיוס סוכנים ולהפעלתם. תפקידו גם אינו מוגבל לריגול, לסיכול פיגועים, להתנקשויות ולחבלה. עליו לתור במרץ אחר הזדמנויות להידברות חשאית, ישירה או עקיפה, עם אויבים. כך, מול מצרים, עשו עמית לפניו ויצחק חופי אחריו.

כשמופיע סוכן כמו מרוואן, ברור הפיתוי להשתמש בו לריגול. לא גולדה ולא זמיר לא השכילו לנצל את הערוץ שנוצר כך עם חוגו הפנימי של סאדאת גם באופן שונה, דו-סיטרי, באמצעות מרוואן עצמו או מקורב אחר של סאדאת שעליו היה יכול להמליץ ולהשגיח, בלי להיחשף: לשיח רציני על הסדר מדיני, שיחסוך את מימוש האיום המוצהר במלחמה.

בשורת המלחמה, עוד באביב 73', לא הבהילה את הצמרת הישראלית. תגובתה לא היתה "אוי ואבוי", אלא "אדרבה" (כל הזכויות שמורות לדדו). גולדה לא יצאה מגדרה להידבר עם סאדאת כדי למנוע את המלחמה. זמיר לא פילס למענה נתיב. לשם כך נדרשו עיניים פקוחות ומרחיקות-ראות יותר.

ובמקום גולדה וסאדאת, אפשר לכתוב "נתניהו" ו"עבאס".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ