בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש סקס שמח

98תגובות

גם אחרי שירד משלטי החוצות, קמפיין העלאת המודעות לטיפול בתפקוד המיני ממשיך להכות גלים. בחברת "פייזר", יצרנית הוויאגרה, שמחים שזה קורה. הלוא לכך התכוונו. בשבילי, באופן אישי, מדובר במצב מורכב.

אני מנהלת קשרי חוץ וממשל בחברת "פייזר", ואני פמיניסטית. לפמיניזם שלי יש הוכחות בשטח, כמו ספר שכתבתי על הנושא ומדריכים הנוגעים לבריאות האשה.

ב"פייזר", אני אחראית, בין השאר, על הקמפיינים הפרסומיים. הקמפיין לקידום הוויאגרה התחיל בשלושה מכתבי אהבה בעלי כותרות משתנות: "כועסת" - "לא כי אתה לא קשוב אלי. ההיפך אהובי, כועסת כי אתה לא קשוב לעצמך"; "מחכה" - "ואמשיך לחכות כמה שרק צריך", ו"מתגעגעת" - "אל הדרך שבה נגעת בי פעם. לא מזמן". אחריהן הופיעו ברחבי הארץ בועיות כחולות שאמרו תודה: "תודה לבעלי", "תודה לבן זוגי", "תודה למאהב שלי/ לגבר שלי/ לתותח שלי - וגם לרופא ולרוקח".

מדי כמה בועיות הופיע גם פוסטר שעליו נכתב המסר באופן חד וברור, כדי שאף אחד לא יפספס: "גבר, מה זה לא 'נעים אחד' לעומת כל התודות שתקבל". כי מסתבר שיש כאלה, שלא מבינים שכדאי להתגבר על המבוכה והבושה, כדי להיפטר מהסבל שגורמים להם קשיים בתפקוד המיני. אותה תחושת "לא נעים", זו שמונעת מאחוז ניכר מהגברים לחפש טיפול לבעייתם, היתה סיבת הקמפיין מלכתחילה. לפי הנתונים שבידינו, לגבר שסובל מקשיים בתפקוד המיני לוקח בממוצע כשנה וחצי להגיע בכלל לרופא. הקמפיין נועד לעזור להם לרצות לעזור לעצמם.

עד כאן תיאור העובדות. אחר כך התחילו חלק מאחיותי הפמיניסטיות להתבלבל. קמפיין הנגד היצירתי האשים אותנו ב"קמפיין מטריד, פוגעני ומסוכן", לא פחות, המתאר "אשה נואשת, רגשנית ותובענית שרוצה רק סקס, וגבר שגבריותו נמדדת בסיפוק גחמותיה המיניות". מרב מיכאלי ("לא רוצות תותח", "הארץ" 19.9) דיווחה על "רתיעה קשה, פיסית ממש".

התגובה האוטומטית הפתיעה אותי. הלוא המבט הפמיניסטי אמור להיות הכל חוץ מאוטומטי. ובכלל, איך קרה שהשילוב של גבר-אשה-סקס נהפך לעניין מבשר רעות? האם יכול להיות שמרוב טיפול בנפגעות תקיפה מינית אימצו חלק מאתנו את אמת המידה הפתולוגית כנורמטיבית? מצטערת, יקירותי. אני מכירה פמיניזם אחר ופמיניסטיות אחרות. כאלה שלא מפחדות לאהוב את בן הזוג שלהן ממש כמו בקמפיין - ללא קשר לזיקפה (היא הרי קוראת לו אהובי גם בהעדרה). כאלה שלוקחות אחריות על העונג המיני שלהן, מרגישות שהן זכאיות לו, וכשיש מולן בן זוג שסובל מהפרעות בתפקוד המיני הן מנסות לעזור לו.

ושיהיה ברור: הן ממליצות לו לפנות לרופא לא כתנאי להמשכה של מערכת היחסים (היא תחכה לו כמה שצריך), אלא כדי לשפר את אושרו ואת אושרה.

לא ברור לי מתי הפך הדיאלוג הזוגי, ההטרוסקסואלי, האוהב והשוויוני לאפשרות לא סבירה. הרי לא יכול להיות שזו עדיין הבושה שמונעת מאתנו לדבר על מין במונחים של אושר ושמחה. ואולי כן? כי אם לא, איאלץ לחשוב שיש משהו טהרני בפמיניזם. משהו שמחייב אותנו להתנגד לכל מה שקשור לסקס הטרוסקסואלי, משהו שמונע מאתנו (אוסר עלינו?) לרצות סקס, להגיד את זה בקול רם ולשמוח כשזה טוב.

לא, לא. אין שום סיבה להשתיק את הקול הזה - הבריא, המיני והשמח. בטוח שאפשר להיות גם פמיניסטית וגם ייצרית ושמחה. עובדה, אני כזאת, ואני יודעת שאני לא יחידה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו