בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פג תוקפו

226תגובות

בנימין נתניהו שוב התגלה בליל שבת כמסבירן מעולה, הפעם בשירות הפלסטינים: הוא הוכיח לעולם, טוב יותר אפילו ממחמוד עבאס, מדוע לא היה להם כל מוצא אחר זולת הפנייה לאו"ם. אם עלתה מסקנה אחת ברורה וצלולה מנאום חזקיהו-ישעיהו-נתניהו שלו, זאת היא: לפלסטינים (ולעולם) אין עוד למה לצפות מישראל. כלום. נתניהו היה משכנע במיוחד, כשהסביר שמדינה פלסטינית תסכן את מדינת ישראל - מותניים צרים, מאות מטרים מערי ישראל, אלפי טילים ובלה-בלה-בלה אחד גדול, שמתעלם במזיד ממציאות אפשרית של שלום - ולכן מדינה פלסטינית אולי, אבל בשום אופן לא בזמננו, ודאי לא בבית ספרנו.

בית ספרנו נראה עלוב במיוחד בליל שבת. כל ישראלי הגון היה צריך להתבייש בראש ממשלתו, שעומד אל מול פני העולם ומנסה למכור לו שוב את אותה סחורת פיגולים עבשה, שפג תוקפה זה כבר, מרביץ בו פרקי היסטוריה רחוקה ולא רלוונטית, ומנסה למכור לו רגשות זולים וסנטימנטים נמוכים, כקבצן שחושף את פצעיו, האמיתיים והמפוברקים, לעיני כל. והקבצן הזה הוא מעצמה אזורית. רוכל הרגשות, נתניהו, לא בחל בכלום ולא שכח כלום - זולת המציאות. אברהם אבינו, חזקיהו, ישעיהו, פוגרומים, שואה, פיגוע התאומים, הילדים, הנכדים וכמובן גלעד שליט - הכל גויס למסחטת הרגשות, שוודאי לא העלתה דמעה אחת ברחבי תבל, זולת אולי בכמה בתי אבות יהודיים בבוקה-רטון, פלורידה. שם אולי עוד מתרגשים מנאום הקיטש והמוות הזה.

נתניהו נזקק לאלפי שנות היסטוריה כדי לטשטש את המציאות, אבל החוש ההיסטורי של עבאס התגלה כמפותח יותר: הוא לא צריך לגייס זיכרונות רחוקים כדי לעורר אהדה, די לו בתיאור מפוכח של המציאות העכשווית כדי לנסות ולעצב היסטוריה חדשה. העולם והאולם הריעו לעבאס, כי הוא דיבר כמדינאי של המאה ה-21 ולא כארכיאולוג מגויס של מאות רחוקות. אברהם או איברהים, חזקיהו או נתניהו, בנימין או יעקב-ישראל, יהודי או יהודה - סיפורי המקרא והשואה של ראש ממשלתנו היו צריכים לעורר מבוכה גדולה ומעיקה אצל הישראלים שישבו לארוחת ליל שבת. זה מה שיש לנו למכור לעולם? זה מה שיש לנו להגיד? זה מה שאומרים לו בשמנו? כאלה פנינו?

והפנים אמרו הכל. אל שולחן להקת המעודדות של נתניהו, שהיו כמובן כולם מעודדים-גברים-אשכנזים, הסבו שני חובשי כיפות, שני גנרלים, שני רוסים לשעבר, שלושה בעלי זקן בהווה - תמונת קבוצתית מדכדכת ומאיימת של הימין הקיצוני של ישראל, 2011. אף יותר מנתניהו, שולחן המשלחת הישראלית הראה את פרצופה האמיתי של המדינה הכי מגונה בעולם כיום, לא כולל איראן וצפון קוריאה. הם מחאו כפיים, מנומסות וצייתניות, לא כולל אביגדור ליברמן ודני איילון, עושה דברו; הפנים האמיתיות של ישראל ניבטו גם מישראל: לא רק ליברמן אמר שנאומו המתון והמרשים של עבאס היה "נאום הסתה", למקהלה הצטרפה כהרגלה גם ציפי לבני, האלטרנטיבה הישראלית, ש"לא אהבה את הנאום".

מה היה לא לאהוב בנאומו של עבאס, זולת מעידתו המטופשת, כשלא הזכיר את היהודים יחד עם הנוצרים והמוסלמים, שלהם הארץ הזאת יקרה? מה לא היה נכון בנאומו, נכון וכואב עד העצם? לא "די, די, די" לכיבוש? לא טיהור אתני בבקעה ובירושלים? לא תלאות במחסומים בדרך לבית החולים, ולא ההתנחלויות הן המכשול לשלום? מה לא נכון, לכל הרוחות? "נאום קשה", שרה מיד גם מקהלת פרשני ישראל; אכן, נאום קשה שתיאר מציאות קשה עוד יותר - אבל מה להם ולמציאות. ואיש לא שאל: למה בעצם ישראל לא מברכת את הפלסטינים, בדרכם למדינה.

על נשף המסכות של פתרון שתי המדינות של נתניהו ירד בליל שבת המסך, סופי ומוחלט, ומאחוריו מסתתרים האפילה והאופל. מבחינה זאת נודעה לדיון חשיבות היסטורית: הוא הוכיח לעולם שישראל לא רוצה לא הסדר ולא מדינה פלסטינית, ובעצם לא שלום. להתראות במלחמה הבאה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו