בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לשלמה אין מדינה

172תגובות

המחאה החברתית נבעה מכך שהציבור הבין כי הפוליטיקאים מרמים אותו בכל הקשור לתחומי הכלכלה והחברה. הם, וכל מי שמרוויחים מהמדיניות הכלכלית, משקרים ומנצלים אותו למען טובתם האישית. השלב הבא הוא ההבנה הציבורית, שבדיוק באותו אופן הפוליטיקאים, וכל אלה שמרוויחים ממדיניות הכיבוש והמלחמה, משקרים ומנצלים את הציבור בכל הנוגע לתחומים המדיניים והביטחוניים.

הנאום של בנימין נתניהו באו"ם ביום שישי לא היה נאום טוב. זה היה נאום הרסני. מעבר לשקרים העובדתיים שהופיעו בו, זה היה נאום שקרי מבחינת השימוש שנעשה בו בטרמינולוגיה של שלום, של פיוס ושל כנות - כדי לנהוג באלימות. השקרנות שמשתמשת ברטוריקה של שלום הרסנית, כי היא מבלבלת בין מלחמה לשלום, בין טוב לרע, כי היא שוחקת את האמון באפשרות של חיים בשלום ומחסלת את התקווה.

קוראים לזה ספין, או טקטיקה, אבל בעצם זו התנהלות צינית חסרת מצפון, שערורייתית ומחליאה. נתניהו לא המציא אותה, אבל הוא משכלל אותה לדרגת האמנות של השחקן ההוליוודי שהוא היה צריך להיות. בישראל יש מורשת של ציניות הרסנית - ה"אין פרטנר" של ברק, "סיום הכיבוש" בעזה של שרון - אבל נתניהו הביא אותה אל הקצה.

אמירות בנוסח "בוא נדבר דוגרי", "בוא נשב כאן עכשיו" ו"ידי מושטת לשלום" הן המשך ישיר למחוות השקריות של תחילת הקדנציה - אירוח מחמוד עבאס בביתו, כולל דגל פלסטין, וכינויו ה"פרטנר שלי לשלום", רק כדי להציב תנאי פתיחה בלתי אפשרי למו"מ (תחת השם הנדיב "בלי תנאים מוקדמים"), לבנות בירושלים ובהתנחלויות, להעביר חוקים נגד ערבים, למנוע מהפלסטינים כספים שהם שלהם בדין ולהסתכסך באלימות עם טורקיה.

"אנחנו בודקים אותם מכל הכיוונים, עושים להם את כל המבחנים, ולא משנה כמה שהם בסדר גמור וילדים טובים אנחנו לא מאמינים להם", מפרש לי שלמה המאבטח את הנאומים באו"ם. ולמה? "כי הם לא מכירים במדינה יהודית. בשביל זה באתי לפה, שתהיה לי מדינה!" ואין לך מדינה? "אין! אם הם לא מכירים במדינה יהודית אין לי מדינה!" נזעק שלמה בכל כוחו.

כך הצליח נתניהו לגרום לשלמה להרגיש, שאם הפלסטינים לא אומרים שישראל היא מדינה יהודית אז לשלמה אין מדינה. הפרשנים יכולים לכתוב שהאמירות של הפוליטיקאים הם ספין או טקטיקה, אבל התקשורת, בכותרותיה, מעבירה את הספין כאילו הוא הדבר עצמו. כך, חלקים גדולים בציבור מאמינים למי שממלאים את משבצת המנהיגים שלהם. זה לא מפתיע: רוב הציבור מתנהל מול מי שנבחרים לתפקיד מנהיגיו בתום לב. רובו חושב שהפוליטיקאים אולי שקרנים אבל מאמינים שבענייני חיים ומוות, מלחמה ושלום, לא יכול להיות שהם משקרים להם.

אין שום הבדל בין ההיאחזות של ביבי ב"כלכלה המטפטפת" מלמעלה למטה, שכאילו תביא לצמיחה שפירותיה יגיעו לכולם, אף שהעובדות בשטח מוכיחות חד-משמעית שהשיטה הזאת רק מעשירה את העשירים ומגדילה את מספר העניים, ובין ההיאחזות של ביבי ב"גבולות בני הגנה" וב"הכרה בישראל כבמדינה יהודית" - כאילו זה מה שיביא ביטחון לאזרחי ישראל. זאת, אף שהעובדות בשטח מוכיחות שזה רק מסכן את חיי האזרחים והופך אותם לכובשים בעל כורחם.

כל השקרים האלה מתאפשרים, כי הדיון מתנהל בשפה הישנה; שפה של עולם שבו הישג של האחד הוא ההפסד של האחר - במקום ליצור מצב שבו כולם מרוויחים; עולם שבו דואגים לכבוד במקום לדאוג לעצם החיים ולאיכותם; עולם של הפרד ומשול במקום של חיבור והכלה. כשהתחלנו לדמיין שוויון וצדק חברתי ועברנו לדבר בשפה חדשה ואחרת, שרק היא יכולה להביא להגשמתם - התחלנו גם לדרוש אותם מהמנהלים שמינינו. הגיע הזמן שאנחנו, הציבור, נתחיל לדמיין שלום ושותפות ולהאמין בהם, שנרחיב את השפה שלנו כך שתוכל להגשים אותם, ונדרוש אותם מאלה שאמורים להנהיג אותנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו