בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירה באפילה

99תגובות

הוויכוח התקשורתי האפל, השוביניסטי והמדכא בסוגיה של שירת נשים בצה"ל מעורר בי ייאוש. תגובתי הראשונה היא לשוב ולתכנן את מסלול הבריחה מאהובת ילדותי, ארץ-ישראל, שאת פניה איני מזהה עוד ושאיני בטוחה שאני רוצה לגדל בה את ילדי.

הביטוי "קול באשה ערווה" הוא מושג הלכתי, המרמז באופן בוטה וגס על הקשר שבין שירת נשים למיניותן. הוא מציין את האיסור לשמוע שירת נשים, שחל על גברים מטעמי צניעות. רק המושג הזה צריך לגרום לכל אשה להזדעק, להתחלחל ולפרוץ בשירה.

כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, בריאלי בחיפה, נאסר על הבנות ללבוש מכנסיים קצרים. כששאלנו למה הסבירו לנו המורות, לתדהמתי, שהרגליים החשופות של הבנות מגרות את הבנים. הרגליים - שני העמודים החומים-בהירים ששימשו אותי להליכה, והיו בסך הכל חלק מהגוף שלי - הפכו באחת לשני יצורים זוממי מזימות, בעלי פוטנציאל לייצר אצל הבנים גירוי בלתי נשלט למעשים רעים, שאת פשרם לא הבנתי.

המשמעות של המושג גוף השתנתה מקצה אל קצה. לבנים מותר ללבוש מכנסיים קצרים, ברגליים שלהם אין פוטנציאל גירוי. אלו סתם רגליים. אבל אנחנו, הבנות, נושאות בגופנו מעין רעל בעל פוטנציאל הרסני.

כמו הרגליים, גם קולנו עלול לגרום לתרחיש הגרוע מכל - לעורר בגבר כלשהו גירוי מיני. מדוע אין כל התייחסות הלכתית לפוטנציאל של אשה להתגרות מינית אם תשמע שירה של גבר? האם אשה מגורה מינית אינה מהווה סכנה לציבור, או שהאפשרות הזאת אינה מתקבלת על הדעת? אני עצמי מתגרה כשאני מתבוננת בזמר החרדי מתיסיהו, שמגלגל את עיניו ומתערטל על הבמה כשהוא שר שירי אהבה לאלוקים, מבטא את רגשותיו בשירה ובריקודים.

בשיטוט באינטרנט ראיתי לא מעט פלפולים סביב שירת נשים - האם מותר לשמוע אשה שרה ברדיו (כן, אם לא מכירים אותה אישית)? לשירה של אשה שנפטרה, כמו נעמי שמר, אפשר להאזין? ומה עם האזנה לכמה נשים שמזמרות יחד? האם מותר לנשים לשיר בערב שבת, עם הגברים? השאלות האלה ותהיות דומות שבו והעלו בי את עלבונות הילדות.

בראש ובראשונה אני אדם. לא כל איבר בגופי נועד לגרות ולפתות. אם קשה לגברים מסוימים להאזין לנשים מזמרות, לראות נשים רוקדות או סתם לשמוע אותן נושמות, יואילו ויסתגרו בביתם. לא אני צריכה להסתגר בבית בגללם.

את ההיגיון הפשוט הזה שום פסק הלכה לא יטשטש. הדת ומצוותיה ממלאות בעניין זה תפקיד של תירוץ קלוש. בעזרתו אפשר לשמר את האשה במקום ברור - כנועה, חסרת דעה, נטולת אמצעי ביטוי. צורת הביטוי היחידה שנותרת לאשה, לפי היגיון זה, היא הביטוי האידיאלי שלה - כאמא לילדים רבים ככל האפשר.

מדוע החברה הישראלית של תחילת המאה ה-21 עסוקה בכלל בדיון הזה? על מה ולמה אנחנו נדרשים לרטוריקה האפילה והכוחנית של פרשני דת למיניהם? מדוע השאלה אם מותר להאזין לאשה שרה נמצאת בכלל על סדר היום הציבורי? התשובה היא, שזהו פרצופה של ישראל היום - מדינה אפילה וחשוכה. לא עובר יום שבו איני שואלת את עצמי, אם זאת החברה שאני מייחלת לה בעבור בני ובתי.

הכותבת יצרה את הרומן הגרפי "החוף השקט"

דן קינן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו