בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטיטניק מפליגה אל פלסטין

195תגובות

לפני הפלגת הבכורה שלה כונתה הטיטניק, שהיתה המפוארת, הגדולה והמתקדמת ביותר בין האוניות בנות זמנה, "אונייה שאינה יכולה לטבוע". בהסתמך על כינוי זה יצאה הטיטניק להפלגה כשעל סיפונה סירות הצלה שיכלו להושיע רק מחצית מנוסעיה. גם מספר זה נחשב מוגזם ביחס לתקנים המקובלים באותה תקופה.

סופה של הטיטניק רשום היטב בתולדות תורת ניהול הסיכונים. העוסקים בניהול סיכונים למדו מאסון הטיטניק, ששאלת ההסתברות של מימוש הסיכון אינה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא רק היכולת לשרוד אם הסיכון מתממש. במלים אחרות: לא חשוב מה היתה ההסתברות שהטיטניק תטבע, השאלה החשובה באמת היתה מהם הסיכויים של נוסעיה לשרוד אם יתממש הסיכון הבלתי סביר שהיא תטבע.

תפישת ניהול הסיכונים הזאת הפכה ברבות השנים לתורת ה-VAR (Value At Risk), המחייבת את כל הגופים הפיננסיים בעולם להסתכל על קצות ההתפלגות של הסיכון. לפי גישה זאת, מפקחים בכל העולם מחייבים את הבנקים וחברות הביטוח להיערך לא רק לסיכונים הצפויים, אלא גם לסיכונים הבלתי צפויים - סיכונים גדולים כל כך, שההסתברות שהם יתרחשו אי פעם אפסית. למרות ההסתברות האפסית, המפקחים שואלים "מה יקרה אם בכל זאת האירוע יתממש - האם הבנק שלך ישרוד אותו?" המשבר הכלכלי העולמי של 2008 לימד אותנו, שהיישום של תורת ה-VAR בבנקים רבים בעולם היה לקוי.

הבנקאות העולמית לומדת היום את לקחי הכישלון ההוא. אבל בעוד העולם הפיננסי לומד משגיאותיו ופועל לתיקונן, בעולם המדיני דיון מסוג זה אפילו לא התחיל להתנהל. לקחי סוף השבוע באו"ם מלמדים שהכל נאמר על "קרב הנאומים" שהתנהל בניו יורק, מלבד הדברים החשובים באמת. הוויכוח המדיני בישראל לא הגיע בשום שלב לשאלות ניהול הסיכונים: מה הם הסיכונים המרביים בכל אחת מהחלופות העומדות בפני ישראל, האם המדינה מסוגלת לשרוד את הסיכונים הללו ואיך.

בישראל הדיון מתמקד כמעט תמיד בהצגת יתרונות העמדה שנוקט כל אחד מהצדדים בוויכוח. אבל היתרונות אינם חשובים ואינם מקדמים את הדיון. הטיטניק היתה בנויה לתלפיות והסתברות הטביעה שלה נחשבה לאפסית, אבל לכך לא היתה כל רלוונטיות לדיון על הבטיחות שלה. רק חסרונותיה - ובראשם מספרן המועט של סירות ההצלה - היו רלוונטיים. אבל נקודות התורפה הן הדבר היחיד שגם קברניט הטיטניק וגם קברניטי ישראל אינם דנים בו.

בהכללה אפשר לומר שישראל מתלבטת בין שתי חלופות קיצוניות: להמשיך ולשלוט בשטחים לעד, או לוותר על השטחים ולאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. בכל אחת מהחלופות יש יתרונות, אבל אלה אינם חשובים. הדיון צריך להתמקד בחסרונות של שתי החלופות, או בסיכונים המרביים שגלומים בהן.

בהכללה נוספת אפשר לומר, שהחיסרון שטמון בחלופה של המשך השליטה בשטחים לעד הוא הפיכתה של ישראל למוקצה במישור הבינלאומי, התפוררות התמיכה הפנימית והבינלאומית במדינה וייתכן שאף מלחמה כוללת של מדינות ערב נגדה במצב של העדר תמיכה בישראל. החיסרון של הנסיגה מהשטחים הוא שתרחיש עזה עלול להתממש גם ביהודה ושומרון, שיהפכו ל"חמאסטאן", וישראל תמצא את עצמה במצב של מלחמה מתמדת עם הפלסטינים - לרבות טילים על מרכזי הערים.

אלו הם שני תרחישים קיצוניים מאיימים מאוד. לא ברור כלל מהי ההסתברות למימושם, אבל אין לכך כל חשיבות. השאלה היחידה שצריכה להטריד את ישראל היא מה סיכוייה לשרוד אם אחד התרחישים יתממש, ואיזה מהם תצליח לשרוד בהצלחה רבה יותר. כל זמן שהדיון המדיני בישראל אינו מתנהל בפסים של ניהול הסיכונים המרביים הגלומים בכל חלופה, איננו שונים בהרבה מהקברניט של הטיטניק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו