בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איש השנה

138תגובות

אין שעה שאין לה אדם, ובתשע"א היו הרבה שעות כאלה, ולא מעט אנשים. טור זה פיתח מסורת משלו, ובכל ראש שנה הוא בוחר את איש השנה; את השור שלא הצליחו לקנות, את החמור שלא הסכים להסתפק באבוס בעליו.

אני עצמי איני זוכר את כל נבחרי בשנים קודמות - זה לא בגללם, זה בגללי. את אלוף משנה ארז רון אזכור. בבסיס חיל האוויר, בנבטים, שעליו פיקד, קיימו עשרות מפקודיו יחסי מין עם ילדה. ועדת חקירה ניקתה אותו מכל אשם, אך ארז קם, קיבל על עצמו אחריות, והשתחרר ביוזמתו מצה"ל; לו אחרים לקחו ממנו דוגמה.

ואת אבי טויבין אזכור, שהציל את חייה של החותרת בירקון, יסמין פיינגולד. רבים ראו אותה טובעת, אבל אבי לבדו קפץ למים המסוכנים.

וגם את הרב עמיאל קינן, זה איש צדיק, שאת בנו שלח ללמוד בכיתה א', בבית הספר נר עציון בפתח תקוה, ילד לבן יחיד בין 289 ילדים שחורים.

ואת אילנה המרמן, שיחד עם חברותיה מלווה נשים פלסטיניות ליום כיף בתל אביב - לראות ים בפעם הראשונה בחייהן. בדרכן הן מתגברות על מחסומים, ושוברות את מחסום הקול.

תשע"א נתברכה באנשי מופת - שנה מכוערת עם הרבה אנשים יפים: ככל שמתעבה אפלה בצהריים, כך מזדקר לעין כל ניצוץ. המחאה לבדה יכלה להעמיד שורה של יחידי סגולה, שהחליטו להיות בני אדם באוהלם ובצאתם.

עומדים לבחירה גם האמנים שהולכים אחרי צו מצפונם, והוא עוצר אותם לפני שההסעה מגיעה לאריאל, ועכשיו גם לחברון. במדינה בלי גבולות, חייבים להימצא אזרחים שמותחים גבול, עד כאן.

השחקן רמי ברוך מייצג אותם, והוא איש השנה שלי, אף על פי שלא נמנה עם יוזמי החרם, ולא היה מנושאי הדגל הראשונים. דווקא ברוך, שבכלל לא ידע שהוא כזה, ורק יד המקרה דחפה אותו - גיבור בעל כורחו - לקדמת הבמה, אל בין זרקורי המחלוקת. קשה להבין את מנהלי התיאטראות שמתעקשים להפוך שחקנים לאנוסי מצפון, כאילו ניתן לשחק כמריונטה, שפוליטרוקים מושכים בחוטיה; כאילו תרבות יכולה לזקוף קומה, כשתכתיב שלטוני מונח על צווארה. את תנובה מותר להחרים ואף מומלץ, רק את ההתנחלות אסור, למרות שהיא עולה לנו יותר ביוקר, הרבה יותר.

איני מכיר את רמי מקרוב, פעם אחת נפגשנו, כאשר שנינו שיחקנו במחזה שכתב ב. מיכאל, ונועד להצגה אחת בכנס שנתי לחינוך. הוא - בתפקיד בן-גוריון ואני בתפקיד הרצל או להיפך - זה לא באמת משנה. שניהם - החוזה והמגשים - מתפלצים לראות את מדינת היהודים בגלגולה החברוני, שהוא אף חזיר בנזם הזהב של הציונות.

אין צורך לדאוג: אם יעמוד ברוך במריו, יימצאו לו מחליפים. בנימין נתניהו ישמח להופיע במקומו בתפקיד ראש ממשלה, שאותו הוא משחק כמה עונות, ורק בסוף השבוע דפק עוד הופעה באוף-אוף-ברודווי. לנתניהו, בניגוד להרצל ולבן-גוריון, אין שום בעיה להתארח בעיר האפרטהייד ולקצור את תשואותיה.

מה כל כך מקומם ב"אפרטהייד" - אל תגידו אפרטהייד, רק לא זה - כאילו "כיבוש" נשמע ונראה יותר טוב. הרי העין רואה, שחברון היא עיר של טיהור והפרדה אתניים, ואם פלסטיני ירצה לצפות ב"משפט פולארד" - רמי ברוך בהצגת יחיד - עד מהרה ימצא את עצמו במרתף של היכל התרבות החדש.

זה מקומם, כי זה מפחיד אותנו: אפרטהייד זה מיד דרום אפריקה של פעם, זה חרם בינלאומי כללי, זה בידוד של מצורעים ומצור; מקומם ומפחיד, כי רגלו של אדם הגון לא תדרוך במקום הזה, מה נורא; כי אין בכל העולם יוצר ראוי לשמו שיהיה מוכן לבעת את יצירתו ברוח הרפאים של מאיר כהנא וברוך גולדשטיין, שכאן הם עדיין חיים לתפארה ומעולם לא מתו ולא נקברו מחוץ לגדר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו