בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם הראש בחומה

51תגובות

ממשלת ישראל הולכת עם הראש בקיר. אולי יותר מדויק לקרוא לזה עם הראש בחומה. כי זה לא סתם קיר, זו ממש חומת התנתקות מהמציאות. העיקר לא לראות, ואם לא רואים אז אפשר להתעלם מן הצפוי. הממשלה מובילה את ישראל להתרסקות, השאלה היא מה יהיה המחיר ומי ישלם אותו?

העיוורון של ממשלת ישראל והתעקשותה לא לשנות דבר במדיניותה - הם המדיניות העקבית ביותר שלה. היא מתעקשת מול כולם: מול הפלסטינים בעזה וברמאללה, מול הטורקים והמצרים, אבל גם מול אזרחיה. מחוסרי הדיור נזרקים לרחובות למרות שיש בארץ אלפי מבנים ריקים - ולא רק בהתנחלויות אלא גם בתחומי הקו הירוק; הרופאים שובתים חודשים מול ממשלה אטומה, והורי ילדי הגנים, התובעים חינוך חינם, מקבלים מוועדת טרכטנברג סוכריה לילדים בני 3-4. הממשלה מתעלמת אפילו מן הסכנה שאליה היא מכניסה את אזרחיה מחוסרי המקלטים בדרום, כשהיא מפציצה את רצועת עזה.

הממשלה מנותקת ומשותקת, כי בכל כיוון שתזוז מאיימת עליה סכנת התפרקות. אלא שהאזרחים בישראל כבר לא מוכנים לעבור לסדר היום. זה מה שקרה בקיץ הזה. היציאה לרחובות היתה לביטוי סלידה ממעשי הממשלה באשר הם, לרצון להיות ביחד עם עוד אנשים שלא משלימים עם המצב ורוצים שיהיה אחרת, ושמחה לראות שאנחנו לא לבד.

תרם לכך השקט שהעניקה לנו האסטרטגיה החדשה שנוקטים הפלסטינים, של פעולה באמצעים דיפלומטיים לא אלימים ופנייה לאומות המאוחדות בבקשה להכיר במדינה עצמאית משלהם. הרי ברור שבימים של פיגועים וירי טילים כל אחד מכונס בביתו, והביחד אינו מתבטא בשמחה של יציאה משותפת לרחוב, אלא בתחושת עצב ופחד.

אבל אולי, בעצם, זאת הסיבה להתעקשות הממשלה? הרי מה יקרה אם הממשלה תתנצל בפני הטורקים ותצביע בעד מדינה פלסטינית? במשך כמה ימים יהיו מחאות חריפות של קנאי יש"ע והכבוד הלאומי, אבל לאחר מכן יהיה שקט וישובו לכותרות הבעיות של מחוסרי הדיור, ומערכות הבריאות והחינוך, התחבורה והרווחה. כלומר, אם הממשלה תפסיק להתעקש כלפי חוץ, היא תידרש להפסיק להתעקש כלפי פנים. ובעצם, למה לא? הרי אין סיבה לא להכיר במדינה פלסטינית, כפי שאין סיבה לא לאפשר למחוסרי הדיור לגור במבנים נטושים, ואין סיבה מדוע לא להשקיע בבריאות לטובת איכות החיים של כלל האזרחים במקום במטוסי קרב.

התעקשות הממשלה ללכת עם הראש בחומה, והעדפתה לשבור את הראש במקום להפיל את החומה, מבוססת על שיקול פוליטי קר. אם תפיל חומה אחת היא תידרש להפיל עוד ועוד חומות. אם תאותת שהיא נענית ללחצים של אזרחים, יועלו עוד ועוד תביעות חדשות. זה ההיגיון של פקידי האוצר, לא לוותר לאיש, אחרת יצטרכו לוותר לכולם.

התעקשות כזאת אופיינית מאוד למשטרים לא דמוקרטיים; הם אינם מתגמשים ולבסוף קורסים. אנחנו רואים זאת סביבנו, בתוניסיה, במצרים ובלוב. יציבות המשטר בישראל מבוססת על בניית חומות הפרדה: הפרדה בין החוץ לפנים, בין ישראלים לפלסטינים, בין חילונים לחרדים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים. הממשלה ממשיכה לבנות גדרות הפרדה כי זה פשוט עובד. ראו באיזה שקט עברו ההחלטות לפינוי מחוסרי הדיור בירושלים או פינוי 30 אלף בדווים מאוהליהם, מיד לאחר הפגנת המיליון בעד צדק חברתי. מה זאת אם לא מדיניות של הפרד ומשול?

המסקנה היא שצריך לשים את חומות ההפרדה במרכז - ולהפיל אותן. אם עצרת האו"ם תאשר את ההחלטה להכיר במדינה פלסטינית, הישראלים צריכים לצאת לרחובות בהפגנות שמחה, כאילו הוחלט על הקמת מדינת ישראל. כי כדי להפיל את חומות האטימות וההפרדה של ממשלת ישראל דרושה עזרה מכל העולם, וגם מהפלסטינים. אולי אז יקשיבו למצוקות של אזרחי המדינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו